ביום שישי שעבר חזרתי מכנס החייזרים השנתי שלי, עם חולצה של תרנגולת, סיכה של כבשה, מוצר ניסיוני חדש של תחליף בשר (בטח מאכזב כמו כל השאר) וזיק מחודש של צדקנות בעיניים. אסקפיזם מוחלט. טבעונים מהמאדים מיששו זה את זה כדי לוודא שהם אמיתיים.
יש לי חברה, חברת כת בכירה בדת החלבון, שאוכלת מדי יום עדר בקר קטן מאוסטרליה בניצוחו של משפיען הרשת עומר מילר. שאלתי אותה אם הייתה קוראת משהו על טבעונות. "חררר... פששש..." ענתה, עצמה עיניים ושמטה את ראשה. אני מבינה אותה. לדבר על טבעונות ועל זכויות בעלי חיים בזמנים שבהם זכויות בני אדם, שלא לדבר על חייהם, הם מרמס, מרגיש לא מותאם. אבל הטבעונות, בדומה לאמונה דתית, קריטית למידת הקרבה שלי אל עצמי בדיוק כפי שהפמיניזם, הביסקסואליות או הבית הפוליטי שלי מהותיים לזהותי. הטבעונות היא לא בחירה תזונתית. היא שינוי בתחושת העצמי ובאופן שבו אני מעוניינת להציג את עצמי לעולם.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן