בדרבי של בית"ר והפועל ירושלים בשבוע שעבר נערך טקס מקסים בתחילת המשחק. אוהדי הקבוצות זכרו והזכירו יחד את הביבסים האהובים. בלונים כתומים הופרחו לאוויר. מחיאות כפיים. צמרמורת. ציפור לא צייצה בשמיים. ברגע הזה לא היה ניתן להכניס סיכה בין האנשים באצטדיון. לא דעות פוליטיות, לא כדורגל - שום דבר לא היה שם מלבד הכאב על אובדן הילדים המתוקים ואמם האהובה ז"ל, שנרצחו באכזריות בלתי ניתנת להכלה. זו הייתה ישראל היפה. המלוכדת.
טקס נוסף נערך לזכרם של הירש גולדברג־פולין ואורי דנינו ז"ל, אוהדי הפועל ירושלים ששירת חייהם הסתיימה בהוצאה להורג במנהרה בלב עזה. בסוף המשחק, לעומת זאת, בעת פיזור האוהדים לבתיהם נתפסו במצלמה כמה פראי אדם דוחים, להבנתי מארגון לה־פמיליה (מדובר בבודדים), כשהם עושים תנועה מחרידה שאי־אפשר לשאת מרוב שהיא מבחילה, המסמנת כביכול לעג לכך שהירש איבד את ידו ב־7 באוקטובר. בלתי נתפס.
הטור המלא של חנוך דאום מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן