כשברגע מסוים בשיחה מתכופפת אליי ד"ר יפה גיסר ושואלת "בינינו, את עדיין חושבת, אחרי 7 באוקטובר, שההתנחלויות הן אסון?" או כשאנחנו מגיעות ל"איפה הייתם, אתם החילונים, בזמן הגירוש?" כלום לא נקרע לי בחוט החיבה. "די כבר עם הטנטרום הזה", אני אומרת בחיוך, "אחרי 7 באוקטובר פונו רבע מיליון אזרחים. לא 8,000", ומוסיפה כמובן גם את "תפנו בטענות לליכוד", אבל למעט שתי הפינות השחוקות האלה, הופתעתי. זרות הפכה לקרבה. התנגדות להסכמה.
שלושתן נשים מצטיינות במיוחד, מה שפעם היה מכונה בחילונית "סופרוומן" ובדתית "אשת חיל". אנחנו נפגשות במוצ"ש, אחרת אין מתי. על השולחן צלחת מנגו, ענבים, קפה. שלושתן שייכות לתנועה חברתית, רעיונית, הולכת וצומחת הנקראת "הציונות הממלכתית". אני שואלת אותן מה זה אומר. "זה אומר שאנחנו בעד דמוקרטיה מהותית, ליברלית", מסבירה עו"ד בתיה כהנא דרור, "ניסיון למצוא מכנה משותף בין זרמים שונים בתוך החברה הישראלית". ויפה מוסיפה, "ושמעוניינים לקחת אחריות והובלה על עתיד המדינה". "יש גם אזרחים מהמגזר הערבי?" לא. אין. "זו תנועה ציונית־יהודית, המרכיב היהודי נמצא שם".
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן