שבע בבוקר של יום ראשון, ואני יושבת על הרצפה ליד ערימות חזיות וגרביים ומתפללת. "בבקשה, אלוהים", אני אומרת, "בבקשה תעזור לי רק הפעם". מעבר לדלת אני שומעת את מאיה מסתובבת בבית, טורקת מגירות, מחטטת בתיקים ישנים. "נו אמא, איפה שמת את זה?" אני שומעת אותה צועקת, אבל לא מעיזה לענות לה.
מאז שאני ילדה אני נוהגת להתפלל לאלוהים בכל פעם שאני נכנסת לצרות בגלל חוסר האחריות שלי. הייתי ילדה מאוד מבולגנת ומפוזרת, ובכל שבוע הייתי מאבדת לפחות שניים־שלושה חפצים חשובים. ההורים שלי לא ריחמו עליי, הם היו הורים עסוקים ולא היה להם מושג שקיים דבר כזה בעולם שנקרא הפרעת קשב. הם נהגו לצרוח עליי, להעליב אותי ולהעניש אותי בכל פעם שהייתי מאבדת משהו, ואני פחדתי מהם ברמה כזו שכבר העדפתי לפנות לטאטע שבשמיים מאשר להתמודד עם האבא הפרטי שלי.
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן