נדמה לי שגיליתי באיחור את הגאולה שבעבודה פיזית; יש בה משהו שלוקח אותך אל מעבר לגדרות הסבל הנפשי. אולי העבודה באמת משחררת – אבל לא במובן הנאצי הרצחני, אלא במובן הפשוט ביותר: כשהגוף עסוק מספיק, המחשבה לוקחת הפסקה.
ואני לא מכיר דרך טובה יותר – שאינה כרוכה באלכוהול – להוציא את המחשבה להפסקה כזאת. ואני חייב מדי פעם – כל יום עכשיו, למעשה – להפסיק לחשוב. כי כשאני חושב, אני שוקע. והדאגה – לַכל ולכולם – משתלטת ומטפסת עליי. והכל נראה מייאש מדי. חוץ מהכביסה. היא מקופלת ובמקום. הכלים נקיים. והבית נראה טוב בסך הכל. אני חושב שכפרשן זוטר ופשרן בכיר, אם אתם שואלים אותי מה תושבי ישראל צריכים לעשות עכשיו, התשובה שלי היא כזו: להישאר שפויים. וזה פחות קשה מכפי שנדמה; פשוט תשטפו ותנקו הכל. כל הזמן.
הטור המלא של רענן שקד מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן