ישנו מדרג מוסכם בן חמישה שלבים לקביעת מחסור תזונתי באזורים מוכי משבר. החמור ביותר, זה שנקרא "רעב", מוכרז רק בתנאים קיצוניים במיוחד: כאשר 20 אחוז ומעלה ממשקי הבית חווים מחסור חמור במזון גם לאחר שמיצו את כל אסטרטגיות ההתמודדות (מכירת רכוש, נדבה), ולפחות 30 אחוז מהילדים מתחת לגיל חמש סובלים מתת־תזונה חריפה ופגיעה בבריאותם. מסתבר שרעב הוא מונח משפטי הנשען על נתונים, שיעורי תמותה, סקרים רפואיים תזונתיים וניתוחים אפידמיולוגיים שכמובן לא יכולים להתבצע כעת ב"מחנות ההומניטריים" בעזה.
התקשורת העולמית מפרסמת עדיין תמונות ששוות אלף מילים, אבל אנחנו לא מאמינים למה שרואות העיניים. בחסות החשדנות אנחנו בוחרים להתעוור. גם אם זה נראה כמו רעב, הולך כמו רעב, מושיט ידיים כמו רעב וארגוני זכויות אדם טוענים שזה רעב, בעיני רוב הציבור הישראלי זה לא. וזה מובן. החטופים, החללים, החיילים, המלחמה, המציאות מספיקה לנו עד כאן ומעבר. אין לנו שום רווח נפשי שאליו יכולים להיכנס גם ילדים רעבים. בטח לא ילדים מעוררי אשמה. אנחנו חנוקים מדי.
הטור המלא של דניאלה לונדון דקל מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן