"אני לא מאמינה שעשית לי את זה", אני אומרת לרן, מרגישה כבר את הצריבה של הדמעות. הוא לא אומר כלום, רק ממשיך ללכת קדימה על הטיילת. אין לי ספק, הוא חושב שאם יתעלם מהטנטרום שלי הוא פשוט ייעלם. והוא כנראה צודק, בכל מצב אחר הייתי בטח מתעשתת מהר. נזכרת שאני צריכה להתבייש בעצמי שאני עושה כזו דרמה ממה שקרה פה כרגע.
מילדות מלמדים אותי שכדי לשרוד אני צריכה להיות אישה טובה, אישה קלילה ונעימה, שמבינה את הגבר שלה ותמיד תומכת בו. לא אחת מהמלכות הרעות האלו של דיסני שלא מפסיקות לצרוח ולדפוק סצנות רק כי מישהו העז להגיש להן יין בכוס הלא־נכונה. ואני יודעת, הסיבה שאני כועסת על רן בגללה עכשיו היא קטנונית, אישה טובה בחיים לא הייתה עושה סיפור מזה. ובעצם, אני של פעם לא הייתה עושה סיפור מזה. "זה אחד הדברים שאני הכי אוהב בך", רן אמר פעם, "יש לך נשמה של גבר, כלום לא מזיז לך. את אף פעם לא תעירי לי על הנהיגה שלי, פשוט תשבי שם בשיא האדישות ותקשיבי למוזיקה".
הטור המלא של דנה ספקטור מחכה במוסף "7 ימים" בגיליון סוף השבוע של ידיעות אחרונות. לרכישת מינוי לחצו כאן
