על האספלט הקר של ירושלים יושבים רייצ'ל וג'ון גולדברג-פולין. לצידם עוד עשרות רבות של לובשות ולובשי לבן. השניים מחזיקים מטרייה לבנה, אחת מתוך רבות, שמנסה להגן מפני הגשם. על חולצתה של רייצ'ל המדבקה המוכרת המונה את מספר הימים בשבי של החטופים.
זהו מפגן מחאה אחר, דומם. אין בו אף סרט צהוב או תמונות של גברים ונשים במנהרות חמאס. אין אף שלט, אף צעקה. פשוט אמהות דוממות שיושבות על הקרקע מול מוסדות השלטון, בכל פעם במקום אחר, ומסרבות להתפנות. איתן נשים וגברים שבאים לתמוך גם מבלי להיות בני משפחה. ההשראה היא מאבקו הבלתי אלים של מהטמה גנדי, אבל אפשר למצוא אותה גם במבט פשוט בזוג הזה.
ג'ון ורייצ'ל, שנלחמו בכל רחבי תבל להשבת בנם, הירש ז"ל, כבר הפסידו. הירש נרצח בשבי, לסיפור שלהם היה סוף עצוב. אבל הם עדיין דוגמה וסמל - למאבק בלתי מתפשר, לאצילות נפש, לתקווה. ג'ון ורייצ'ל ישבו על המדרכה מול בית ראש הממשלה המבוצר, רטובים מגשם, וכמו האמהות הלבושות לבן ביקשו להזכיר: הילדים והילדות שלנו נמקים בשבי במשמרת שלך.
