יצירה עברית היא עסק יקר. קודם כל, כי יש כל כך מעט שדוברים את השפה, ולכן מלכתחילה מדובר בשוק מזערי. זה נכון בספרים, נכון בקולנוע, ובוודאי נכון בטלוויזיה. בתוך ים הריאליטי, תאגיד השידור הציבורי העמיד אלטרנטיבה: יצירה עברית שוקקת במגוון תחומים. דרמות עלילתיות, יצירות דוקומנטריות בשלל נושאים, תוכניות רשת, ויצירה ענפה ומשובחת לילדים בערוץ "כאן חינוכית".
כמו כל קטליזטור שנכנס לתחום מסוים, הפריחה של היצירה לא נשארה ב"כאן". ההשקעה המדינתית ביצירה בעברית הפרתה את כל השדה, וגם הערוצים המסחריים השקיעו ופירנסו יוצרים ויוצרות מקומיים. בזכות כלים דיגיטליים מגוונים אפילו לא צריך טלוויזיה בשביל ליהנות מעולמות תוכן כה עשירים. מספיק סמארטפון או אינטרנט.
לאורך השנים נוצרו בתאגיד מותגים מספיק חזקים בשביל להיות מזוהים עם הסיפור הכלל-ישראלי ולהפוך למדורת שבט. בין נטפליקס לדיסני, ילדי ישראל בוחרים כל פעם מחדש ב"קופה ראשית", ב"שקשוקה" או ב"לבד בבית". הכוח הזה – של תוכנית שרואים ילדים בכל רחבי הארץ, היא תשתית לזהות והזדהות. היא יכולת לנהל שיחה ערה בתוך התרבות העברית ולכבודה.
אפשר לראות את אותו הכוח גם בעולם המבוגרים: מגלריית הסכתים (פודקאסטים) מדהימה, דרך תוכניות תרבות ועד סרטוני רשת ויראליים. אין דרך לייצר תכנים איכותיים בעברית ללא תמיכה ממשלתית, וממשלה חכמה אמורה להבין שמדובר בהשקעה בנכס לאומי. לא פחות.
התאגיד לא מושלם. יש לו בעיות ואתגרים, יש לו נקודות עיוורון מעצבנות, וחובתו להשתפר ולהשתכלל, אבל הניסיון להתנקש בו לא נובע מאיזו תשוקה לתקן את הליקויים, לקדם שוק חופשי או חיסכון כלכלי. הלא מדובר בממשלה מנופחת לעייפה, עם אינספור משרדים מיותרים וכספים קואליציוניים שמחולקים לפרויקטים מופרכים.
גם השאלה האם הציבור צריך לממן גוף שידור ציבורי הופכת ללא רלוונטית בימים שבהם הציבור מממן כל הזמן נושאים וגופים שאינם לרוחו. פשוט תלוי מי נחשב "הציבור". הציבור שמממן את רשת ג' ורשת ב' הוא אותו ציבור שמממן תחבורה ציבורית רק שישה ימים בשבוע, את המשרד לפרויקטים לאומיים או את הכספים הקואליציוניים של יהדות התורה.
אמרה פעם שרת התחבורה מירי רגב, מה שווה התאגיד אם אי-אפשר לשלוט בו. לא חלפו יותר מדי שנים ושר התקשורת שלמה קרעי ויתר על הרצון לשלוט לטובת הרצון להרוס. הוא הגיע עם תוכנית סדורה להחלשתה והפחדתה של העיתונות החופשית. בתקופה פופוליסטית, כל אמירה כזו זוכה לרוח גבית. אבל הצרכנים לא טיפשים. ואולי זה הרגע שלהם להפוך מצופים ומאזינים פסיביים לאזרחים אקטיביים. כאלו שנלחמים על הבית של היצירה העברית.
