הסכם ההסדרה עם לבנון לא התקבל בתשואות בציבור הישראלי, אף שהוא מגיע אחרי שורה של הישגים צבאיים מרשימים בזירה הצפונית. החשדנות לא נובעת מחדוות המלחמה או מרצון לא מוסבר לשקוע בבוץ הלבנוני, היא פשוט נעוצה בלקח המר שלמדנו ב-7 באוקטובר. עידן ההכלה תם. אי-אפשר יותר לפעול בסבבים ולקוות לטוב. האסטרטגיה הזו, ששירתה את ישראל עשרות שנים, מושתתת על הסכמה שבשתיקה גם של המכיל וגם של המוכל.
ב-7 באוקטובר חמאס החליט לשבור את האקסיומה. הוא פעל באופן מחריד, בלתי ניתן להכלה, וניפץ את האשליה. גם בצפון המצב דומה: ההסכם עם לבנון בנוי על הסכמות צבאיות-ביטחוניות בלבד, ומתמקד רק בשאלה מה יקרה כשתהיה הפרה מהצד של חיזבאללה. ניסיון העבר מלמד שתהיה הפרה כזו, ושישראל לא באמת יודעת לאכוף הסדרים כאלה. אם עידן ההכלה חלף, מה צריכה להיות אסטרטגיית הביטחון החדשה של ישראל?
על השאלה הגדולה הזו ניסו לענות החוקרים אל"ם (במיל') עינת גפנר-גולדשטיין, ראש תחום הכשרת בכירים במרכז דדו, ועמיחי דנינו, עמית מחקר במרכז מנור. השניים ניסחו הצעה לחשיבה מחודשת, שפורסמה בכתב העת הצה"לי "בין הקטבים": מעבר מתפיסת ההכלה לעיצוב מחדש של יחסי הכוחות באזור.
***
"מבחינת הצבא, ברגע שמלחמה נגמרת הוא צריך להתחיל להתאמן כבר למלחמה הבאה", אומר דנינו, "אבל במצב הראוי, סיום המלחמה הוא שריקת הפתיחה למי שאמורים לייצר תשתית של ביטחון אזורי: הזרוע המדינית, הכלכלית, החברתית והתרבותית. הסכם ההסדרה הוא לא נקודת הסיום, אלא נקודת התחלה. אבן הראשה בכל הסדרה עתידית בלבנון היא מדינת לבנון. הסדר מוצלח הוא כזה המוביל לחיזוק הכוחות המתונים במדינה שיעמדו ברמה יומיומית מול כוחות חיזבאללה. מהלך כזה יכול להתבצע רק באמצעות שותפות אזורית, וזו המשימה הענקית שמונחת לפתחה של ישראל".
עיצוב אזורי מבקש לייצר תשתית איתנה כלכלית, תרבותית ומדינית, שיכולה לשנות את מערך האינטרסים והכוחות באזור. לשם כך, קובעים החוקרים, תידרש ישראל להיפרד מהתפיסה שלפיה היא וילה בג'ונגל. "ישראל מזמן לא וילה ומזמן לא נטועה בג'ונגל", אומר דנינו, "בתוך החברה הישראלית עצמה יש קבוצות רבות שאינן מרגישות שהחיבור למערב הוא הזהות התרבותית היחידה שלהם. במקביל, הג'ונגל לא כזה ג'ונגל. אנחנו לא מוקפים רק בזאבים ברברים שמעוניינים לטרוף אותנו. האסטרטגיה ארוכת הטווח של ישראל צריכה להעביר אותנו למצב שבו אנו מרגישים בבית במזרח התיכון. לא נטע זר במרחב.
"לפי התפיסה של וילה בג'ונגל ישראל צריכה להתמקד בהגבהת החומות בינה לבין מדינות האזור, תוך חיזוק הקשר בינה לבין העולם המערבי השפוי. אנחנו מציעים תפיסה אחרת: אם ישראל תשאף להיות חלק אינטגרלי מהמרחב, אנו צריכים להיות עסוקים בהגברת האחווה והקשר בין המדינות. כלומר להשקיע הרבה כסף ומחשבה במערכות יחסים כלכליים-חברתיים-תרבותיים עם המדינות באזור.
"הפרויקט של הנשיא ביידן, שהציע לקדם רכבת מסעודיה לישראל שתהווה אלטרנטיבה יבשתית לדרכי המסחר הימיות, הוא דוגמה לכך. זה מגה-אירוע שהצלחתו תלויה בשיתוף פעולה עמוק בין המדינות במכלול של זירות. סימן השאלה הוא כמה ישראל במצבה הנוכחי בכלל יכולה להתחיל להיות עסוקה בקידום של זה?"
למעשה, מי שעושים את זה בכישרון כבר שנים רבות הם האויבים מאיראן. המעצמה הפרסית מחזיקה שלוחות עם אינטרסים חזקים מאוד בכל המזרח התיכון. על פניו, הם היו אמורים להתקשות בכריתת בריתות כיוון שהם פרסים בעולם ערבי ושיעים בעולם סוני. אבל הם העדיפו ללכת על אסטרטגיה אזורית שמושתתת על ציר כלכלי-דתי. ככה הם יצרו גרורות בכל האזור. בעיראק, תימן, סוריה, לבנון ועזה.
"פתרון לחיזבאללה לא יבוא מכוח צבאי. צריך לעודד שינוי משטרי בלבנון באופן שבו היא תקיא מתוכה את חיזבאללה, הגרורה האיראנית. הגישה שאומרת שלחץ צבאי או לחץ אמריקאי ימנע הפרה של ההסכם היא לא ריאלית. זה יעבוד רק בשיתוף פעולה עם גורמים אזוריים שיש להם אינטרס עמוק ויכולת לייצר שותפות גורל עם הלבנונים.
"מנגנון ניהול המלחמה צריך להיות בהובלה אמירותית-סעודית-ישראלית, לא לחפש את הפתרונות בצרפת ובאמריקה. בטווח הקצר ניתן להסתמך על ההסכם, אבל בטווח הארוך המדינות המערביות צריכות לפעול בצד מדינות האזור".
הבעיה המרכזית של החלום הסעודי היא יצירת ציר ערבי שעוקף את הפלסטינים. איך זה יכול לעבוד?
"מי שחושב שהוא לנצח יעקוף את הפלסטינים, טועה. יש בסוף דעת קהל – גם במרוקו, גם בסעודיה. אי-אפשר להתעלם ממנה. לשם כך צריך קצת דמיון והרבה אסטרטגיה. ישראל צריכה לפעול באופן אקטיבי כדי לתמרץ את הרשות והחברה הפלסטינית לאמץ את גישתן התרבותית של מדינות המפרץ. למשל, להציע לפלסטינים לאמץ את תוכנית החינוך של סעודיה, תוכנית שמכירה במדינת ישראל, תמורת הקלות בירוקרטיות ישראליות והשקעה כספית סעודית.
"אנחנו צריכים לעבוד ביצירת פרטנר, כי מהעבר השני האיראנים עובדים ללא הרף כדי שלא יהיה לנו כזה. כל הסכם שייחתם בלבנון, ובעתיד גם עם עזה, לא יכול להיות סוף הסיפור אלא רק ההתחלה שלו. חייבים לייצר תשתית ממשלתית בין-משרדית שתדע להשקיע משאבים משמעותיים ולדמיין את כל האזור הזה מחדש, לייצר מנופים מדיניים, כלכליים וחברתיים שחותרים לשם".
***
עיצוב אזורי מחדש אולי נשמע כמו חלום באספמיה, אבל למעשה זו משימה – ענקית, שדורשת אומץ, דמיון והמון השקעה – אפשרית. אפשר להתחיל בדברים הבסיסיים. למשל, לסמן את הצפון כמקום משגשג ומצליח שאזרחי ישראל חולמים לגור בו. איך עושים את זה? באמצעות השקעה מדינתית אדירה: בבתי חולים, באוניברסיטאות, במרכזי עסקים והייטק, בתיירות ובחקלאות.
אם ישראל תשקיע מיליארדים בפיתוח הצפון, היא תעביר מסר חד-משמעי גם לאזרחיה וגם לאויביה: אנחנו פה בשביל לשגשג, לתמיד. אנחנו לא נתפנה מפה בסבב הבא, כי לא יהיה עוד סבב. הביטחון של התושבים יובטח בכך שמדינת ישראל שמה את האינטרסים שלה בפריפריה. השקעה כזו היא כמובן גם מנוע חזק שיגרום להגירה חיובית.
הורגלנו לכך שהמציאות רחוקה שנות אור מהפנטזיה הזו. המדינה פינתה את תושבי הצפון לפני יותר משנה אך לא מצאה פנאי למנות פרויקטור לשיקום הצפון, לאחר שורה של מינויים שלא הבשילו או כאלו שעזבו לאחר זמן קצר. בשל היעדר תוכנית עבודה ברורה, על אף שהובטחו סכומי עתק לשיקום, אין להם בכלל מקורות תקציביים. במקביל, עדיין יש מחלוקת על גודלו של חבל הארץ, ומי בעצם יהיו היישובים והרשויות שבהם יושקע התקציב.
המצב העקום הזה הוא לא גזירת גורל. אותם יצירתיות, תחכום ותכנון שהושקעו בחיסולי הבכירים או במבצע הביפרים, יכולים להיות מתועלים לבנייה של תוכנית אסטרטגית שתשנה את המפה האזורית.
