שלשום, יום רביעי, היה אחד מאותם ימים שבהם עמק החולה מתחפש לאירופה. עננים אפורים ירדו אל מתחת להר והביאו איתם גשם דק, אנגלי, וערפל. חקלאים יצאו לשטח, חמושים במגפי גומי, דובון, ערכת קפה וחבורה דוממת של תאילנדים על הפלטפורמה. הכל היה נורמלי, פרט לשקט. לא רקטות, לא כטב"מים, לא אש כוחותיהם ולא אש כוחותינו, חוץ מהדים רחוקים של יריות אזהרה, פגזי טנקים ונק"ל, בשטח לבנון.
התנועה על כביש 90, הציר שעליו סובבים החיים באצבע הגליל, הייתה דלילה. אנשים לא מיהרו לחזור ולהשתכן בבתיהם, גם לא תושבי יישובים שלא נפגעו. ההכרזה על הפסקת אש פגשה בצפון תושבים חשדנים, מוטרדים, מלאי ספקות. ההשוואה בין התושבים משני צידי הגבול מאלפת: בעוד בישראל התלבטו, בלבנון העמיסו כפריים את מיטלטליהם עם אור ראשון והצטרפו לפקק בדרך דרומה. האמון שלהם ביכולת של ממשלתם לספק להם ביטחון, קטן עוד יותר מהאמון שבגליל רוחשים לממשלה בירושלים, אבל להם אין ברירה.
2 צפייה בגלריה
(בכל מה שנוגע ללבנון, נתניהו חי ב־6 באוקטובר: לבנונים חוזרים לבתיהם, אתמול | צילום: Sam SKAINEH / AFP)
בסוף אנשים יחזרו; ירטנו ויחזרו; לא כולם – רובם. הצמא לנורמליות, אמיתית או מדומה, יחזיר אותם הביתה. זה מה שקורה בעוטף עזה, וזה מה שיקרה בצפון. בממשלה מבינים את זה, ולכן נתניהו ושריו יכולים להרשות לעצמם להתעלם מההתבטאויות הקשות, המתריסות, של ראשי היישובים. הם התגברו על משפחות החטופים ועל המחאה נגד ההפיכה המשטרית. ההתמודדות עם המחאה בצפון היא בהשוואה טיול בפארק.
על פי ההסכם, ב-60 הימים הקרובים ייסוג צה"ל בהדרגה לקו הגבול, וצבא לבנון יתפוס את השטח במקומו. הבעיה היא החיכוך – החיכוך עם האזרחים הלבנונים שיבקשו לחזור, החיכוך עם חיילי צבא לבנון, החיכוך עם הגנרל האמריקאי שאמור לפקח על התהליך מביירות. החורבן שישראל משאירה בכפרים לא ישמח את הלבנונים החוזרים. על פי התקדימים מהעבר, אפשר להניח שהכוחות בשטח ילחצו מלמטה לזרז את הנסיגה: פינוי איטי מרבה חיכוך, מזמין טעויות, מזמין פיגועים. בצה"ל מניחים שכל עוד יש לחיזבאללה אינטרס במימוש ההסכם, הבעיות ייפתרו. האתגר הגדול מחכה בהמשך הדרך.
הכוחות שנותרו בדרום לבנון ניסו ליישם מהבוקר את המצב החדש. במפה שורטט קו אדום, שלבנונים לא יורשו לחצות אותו. די-ניינים חסמו את הכניסות לכפרים. שישה אנשי חיזבאללה שהתקרבו לגדר הגבול או ללוחמים, חוסלו; ארבעה נעצרו.
הממשלה הבטיחה בצפון מה שהמתווך האמריקאי עמוס הוכשטיין מכנה "פנטזיה": דרום לבנון עד לליטני יהיה ריק מתושבים, שטח הפקר שישראל שולטת בו, וחיזבאללה יימחק כארגון צבאי. לכל היותר ישרוד כמפלגה סקטוריאלית בפרלמנט הלבנוני. גורם שהשתתף בכל הדיונים הפנימיים בנוגע לצפון סיפר לי סיפור אחר לגמרי: האפשרות שהרצועה בדרום תישאר ללא תושבים לא הייתה על השולחן, לא מול הוכשטיין, לא מול הצבא. גם לא מחיקת היכולת הצבאית של חיזבאללה. שיווקו לציבור אשליות.
בפועל, נתניהו נצמד למטרות המוגבלות שנקבעו למלחמה בצפון מתחילתה: החלשת חיזבאללה והחזרת התושבים לבתיהם. לאורך החודשים שקדמו לכניסה הקרקעית הוא חתר להשגת הסדרה שמשמעותה שקט תמורת שקט. בכל מה שנוגע ללבנון הוא חי, ואולי ממשיך לחיות, בישראל של 6 באוקטובר.
המשא ומתן של הוכשטיין הושלם לקראת סוף אוקטובר. הצד הלבנוני היה בשל להסכמה, כולל חיזבאללה והפטרונים שלו בטהרן. נתניהו דחה את ההחלטה. הנימוק העיקרי, האמיתי, היה הבחירות באמריקה. הסכם שייחתם לפני הבחירות לא ישנה את תוצאותיהן אבל יקפיץ את טראמפ לשמיים. האגו השברירי של טראמפ יהפוך אותו באחת מאוהב לאויב. אני חושב שבמקרה הזה הדאגה של נתניהו הייתה מבוססת. נראה שלא היה מנוס מהמתנה. את המחיר שילמו הלוחמים שחייהם נגדעו.
מכות מטולה
מטע התפוחים של משה ויינשטיין משתרע במורדות הצפוניים של מטולה, בואכה שער פאטמה. ב-31 באוקטובר חטף המטע מטח רקטות בעיצומו של קטיף. עומר ויינשטיין, הבן, וארבעה תאילנדים שעבדו איתו, נהרגו.
אני יורד עם א"א, בת מטולה, אל מקום הפיגוע. פינק ליידי, זה שמו של התפוח שהמתין לקטיף. כשמו כן הוא: ורוד, עסיסי, טעים להפליא. מאות תפוחים שהרקטה הפילה מהעצים, צובעים את האדמה, את גיא ההריגה של חמישה אנשים, בוורוד בוהק. "התפוח הזה אוהב הרבה גשם", אמרה א"א. גשם ביקש; גשם קיבל. עגלות רתומות לטרקטורים המתינו במטע לקטיף שני.
במהלך המלחמה סיירתי שלוש או ארבע פעמים במטולה המופגזת. הנזק היה קשה, מקומם. ראש המועצה דוד אזולאי מעריך שיידרשו בין 120 ל-150 מיליון שקל כדי לשקם את היישוב. עובד מועצה שמינה מלווה את התושבים לכל הדיונים עם פקידי מס רכוש. השיקום ייקח בין שנתיים לארבע שנים, תלוי בנדיבות ובתושייה של הממשלה.
גם בבתים שלא נפגעו, לא פשוט להשתכן מחדש. המכה הראשונה היא העכברים: הם כירסמו את הרשתות על הדלתות, חדרו פנימה ועשו שמות במזון, בכלי המיטה, בארונות, במחסנים, בכל מה שיכלו לכרסם. המכה השנייה היא במערכות המים והביוב. הטנקים חיבלו בצנרת מתחת לכבישים. המכה השלישית היא בגגות: מי הגשם חודרים פנימה. המכה הרביעית היא בחשמל ובהסקה. הכל ניתן לתיקון, אבל מעיב על שמחת השיבה. בינתיים אין ממשלה, אבל החמ"ל האזרחי, ארגון מיסודו של אחים לנשק, הציע עזרה. יש לו מתנדבים שמוכנים לכל קריאה, ציוד וידע.
ירדתי לחמ"ל של מטולה, לפגוש את אזולאי. את רוב הלילות בשנה הזאת הוא עשה בחמ"ל. אל הבית שלו הוא לא יכול היה להגיע: הבית היה מטווח. "הלילה", אמר לי, "אני ישן בבית". בסוף דחה את המהלך הדרמטי ללילה הבא.
"הפסקת האש היא הגשמת החלום שלי", הסביר. "זה מה שרציתי כל הזמן. אבל ההסכם הוא אסון. נראה כמה חודשים של שקט, ואז הבום יבוא".
הוא פרס את נבואת הזעם שלו באוזני כל עיתונאי, כל ערוץ. ההבטחה של הממשלה, להפציץ בתים בדאחייה לאחר כל הפרה של ההסכם, לא מרשימה אותו. "אז נחזור לשיטת המשוואות, כמו שהיה 20 שנה בעוטף: הם יורים ואז אנחנו יורים ואז הם יורים. כאילו לא קרה מה שקרה ב-7 באוקטובר".
מה האלטרנטיבה שלך, שאלתי.
"החלטה 1559", אמר.
החלטה 1559 של מועצת הביטחון התקבלה בספטמבר 2004, לאחר שהסורים רצחו את ראש ממשלת לבנון חרירי. הסורים נקראו להוציא את הצבא שלהם מלבנון. הם צייתו. ממשלת לבנון נקראה לפרק את המיליציות, ובראשן חיזבאללה. היא לא נגעה בהן.
זה לא מעשי, אמרתי. מה האלטרנטיבה?
"צה"ל חיסל 80 אחוז מהכוח של חיזבאללה", אמר. "צריך ללחוץ עוד קצת על הגז ולהגיע ל-100 אחוז. הלבנונים מחכים לזה. גם השיעים".
הוא צריך לדעת מה שיודע כל מי שעבד פעם בניקיון: 20 האחוזים האחרונים הם הקשים ביותר. מדינת ישראל לא נבנתה על פתרונות מוחלטים, אמרתי.
הכל התנפץ
ניסן זאבי, 41, היה דובר של השרים יעקב פרי ואבי דיכטר. לפני כמה שנים החליט לבנות את ביתו בקיבוץ כפר גלעדי. עד המלחמה ניהל את ההשקעות במיזם ההיי-טק של אראל מרגלית בתל חי. 50 מיליון שקל, 74 חברות. "הייתי על גג העולם", אמר. "מכרתי לאנשים חלום: טבע, ביטחון, אנשים טובים, חינוך טוב. זה היה גם החלום שלי. ואז הכל התנפץ".
במהלך השנה שירת בכיתת הכוננות בכפר גלעדי. הקיבוץ פונה; האישה ושני הילדים התגוררו בהאון, והוא חי על הקו.
זאבי מתרוצץ עכשיו בין קיבוץ לקיבוץ: הוא מתמודד על ראשות המועצה האזורית. נפגשנו בכניסה לקיבוץ עמיר. מה למדת בשנת המלחמה, שאלתי.
"למדתי משהו מהמתנחלים ביש"ע", אמר. "צריך להתעקש על הרצוי, לא רק על המצוי. תראה מה קרה לתוכניות לשיקום הצפון. בהתחלה הממשלה הבטיחה 32 מיליארד שקל ליישובים מאפס עד תשעה קילומטרים. זה נגמר בשמונה מיליארד שקל ליישובים מאפס עד 30 קילומטר. במקום 32 מיליארד ל-300 אלף תושבים – שמונה מיליארד למיליון ורבע תושבים. קריית-ביאליק כמו מנרה. למה? כדי להזרים כסף לראשי ערים מהליכוד".
הוא השתתף בסיור שצה"ל ערך לראשי היישובים בלבנון. "ראיתי שמתחת לכל בית החזיקו אמל"ח. מי שגר שם היה חיזבאללה. הם לא יכולים לגור שם יותר".
לא הבנתי, אמרתי. אתה רוצה שנישאר בלבנון?
"לא", אמר. "אני לא אומר. אבל יש עיקרון שלא נוותר עליו – צבא לפני יישובים".
איך יעשו את זה במטולה, שאלתי, במשגב עם, בזרעית, בשומרה, באביבים, בשלומי? הם יושבים על גדר הגבול.
"לא התפקיד שלנו להגיד איך", אמר. "זה העיקרון".
"אני לא מסכים לגישה שאומרת, אל תחזרו", אמר. "אין לנו למי לחכות. בעיניי, פינוי היישובים היה משגה. ומה החזון לעתיד? כשעוד פעם יהיו טילים, עוד פעם יפנו אותנו?"
סימנים של תקווה
ההבדל העיקרי בין הפסקת האש הפעם להפסקת האש בתום מלחמת לבנון השנייה, ב-2006, הוא מרחב התמרון של שני הצדדים. חיזבאללה נפגע במלחמה ההיא רק בשוליים. הפעם הפגיעה אנושה. הוא הוכה בצמרת שלו, בסד"כ, ביכולות הייצור. תקופת השיקום תהיה ארוכה. זה לא אומר שהוא לא מסוגל לחדש את שיגור הטילים, אבל הוא איבד את האיום שלו להציף את ישראל בטילים במקרה של עימות עם איראן.
גלנט מדד את הישגי המלחמה במונחים של עלות/ תועלת: מה המחיר ששילם הצד השני, מה המחיר שאנחנו שילמנו. זה לא המדד היחיד או המדד הקובע, אבל הוא אילוסטרציה לפער בין הצדדים: בחזית הצפון שמרנו על מאזן של אחד מול עשרה: כ-250 הרוגים בצד שלנו, 2,500 בצד שלהם. במלחמת לבנון הראשונה והשנייה הגענו להישג נמוך יותר.
צה"ל בתום המלחמה ההיא היה מנוע מלטוס בשמי לבנון. הוא היה מנוע מלפעול נגד התגרויות חיזבאללה על הגבול. בהסכם הנוכחי יש לצה"ל יד חופשית לפעול, בתנאי שיוכיח שההסכם הופר ויתאם עמדות עם הפיקוח האמריקאי.
המבחן העיקרי של ההסכם הוא האכיפה שלו. אבל יש מבחן נוסף: מה חושבים על תוצאות המלחמה באיראן. במדינה אחרת, ארצות-הברית למשל, מישהו היה שואל, השקענו מיליארד דולר לשנה בחיזבאללה, בנינו עליו כמנוף להרתעת ישראל, מה קיבלנו בתמורה. אולי הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. החלומות האימפריאליים לא מתגשמים; הטרור לא משתלם; הפרוקסים לא עומדים במשימות, גם סוריה מנסה לברוח. נכריז על ניצחון ונחזור הביתה.
הסיכוי שזה יקרה באיראן לא גדול. אף על פי כן, הפסקת האש הולידה מחדש תקוות, גם בצה"ל, למזרח-תיכון חדש, פתרון בעזה, נורמליזציה עם סעודיה, סולחה עם הקהילה הבינלאומית. החמיצות של התושבים בצפון פוגשת סימנים של תקווה במערכת הביטחון.
הדמוקרטיה נגמרת
השיטה נוסתה לראשונה בארצות-הברית: השלטון מציף את סדר היום בהצעות חוק קיצוניות, הזויות, ובהצגת מועמדים שלא ראויים לכהן בוועד הבית. רוב ההצעות מנוטרלות, מסתרסות בדרך או נפסלות בבתי משפט. אחדות עוברות: זאת המטרה מלכתחילה. כולם מתעסקים במה ובמי שנפל בדרך, ובינתיים השיירה עוברת והדמוקרטיה נגמרת. "להציף את הרצפה", כך מכונה השיטה בפוליטיקה האמריקאית. טראמפ יישם אותה מיד לאחר ניצחונו בבחירות, בהצלחה ניכרת. יריב לוין וחבריו מיישמים אותה כאן. אפשר להשקיע אנרגיות אדירות במאבק, לגרום לכמה הצעות חוק להיעלם, להביא לפסילת כמה מועמדים בוועדות איתור ולחגוג ניצחון. זה בדיוק מה שהם רוצים.
ייתכן שאני מגזים בראייה הפסימית שלי, אבל אני לא רואה דרך לבלום או לסכל את המהלכים הקיצוניים ביותר של הקואליציה הנוכחית. לאחר הבחירות, אומרים לי בשנתיים האחרונות רבים וטובים, תקום ממשלה אחרת ותתקן את המצב. לא יהיו בחירות, אני משיב. לא כמו שאתם חושבים. אם הם יעריכו שהם עלולים להפסיד בבחירות, הם יחוקקו חוק שימנע מהסיעות הערביות להתמודד או יחייב כל בוחר בשבועת נאמנות וכך ירחיק את הבוחרים הערבים מהקלפיות. הבחירות יהיו משחק מכור.
איימן עודה ואחמד טיבי, שני פוליטיקאים חכמים ומנוסים, חגגו את הפלת ממשלת השינוי. היו להם נימוקים משלהם, מול גנץ, מול לפיד, מול בנט, אבל הם לא הבינו את חומרת השעה. הם ובוחריהם יהיו הראשונים שייזרקו אל מחוץ לדלת. והנה, הצעת החוק שתמנע מסיעותיהם, אולי גם מרע"מ של מנסור עבאס, לרוץ לכנסת הבאה. הצעת חוק נוספת, שתמנע מסיעות ערביות להשתתף בבחירות המקומיות, צצה גם היא. אם תאושר, רק מפלגות יהודיות ירוצו בבחירות בכפר-קאסם, בטירה ובנצרת.
החוק שמקנה לחברי הכנסת חסינות ממשפט, למעשה חסינות מחקירות, מתקדם גם הוא, למרות מאמצי המניעה ההרואיים של ח"כ אפרת רייטן (הדמוקרטים). זאב אלקין, החבר החדש בקואליציה, נושא ונותן על נוסחת פשרה. איך אפשר להתפשר על חוק שתכליתו עבריינית, רק אלקין יודע.
תאגיד השידור עומד להתחסל. למה? כי קרעי. הליכוד הקים, הליכוד יחסל. בממשלת נתניהו על מלא אין צורך בשידור ציבורי. בתאגיד מככבים שורה של יקירי קואליציה, בהם קלמן ליבסקינד, יגאל גואטה, אילה חסון. גם זה לא עזר (ח"כ ניסים ואטורי מבקש לתרום למדורה גם את גלי צה"ל. המניעים שלו פסולים אבל המסקנה נכונה. לא בריא שצבא מחזיק תחנת שידור; לא טוב שבתקופה של מחסור בסד"כ חיילות וחיילים מוכשרים לא יתרמו למאמץ המלחמתי. אילו הקמפיין להפחדת התקשורת החופשית והחרבתה היה מגיע לסיפוק בסגירת גלי צה"ל, אפשר היה לומר דיינו).
על הפוליטיזציה של מערכת המשפט, הצבא והשב"כ אנחנו יודעים. בצל המלחמה ובצל העייפות משנתיים של מחאה מפרקים כאן גוף שהחוק נותן לו שמץ עצמאות וכוח. אין איזונים; אין בלמים. התמונה כל כך מדאיגה, שאני מתחיל להבין את הנהגים שמדביקים על פגוש המכונית שלהם את האמירה "אין לנו על מי לסמוך אלא על הקדוש ברוך הוא".
תנועת המחאה מתמקדת בהתנגדות לפיטורים של היועצת המשפטית לממשלה. פעיל המחאה איציק אלרוב כתב לי אתמול שהארגונים נערכים לגיוס המוני. אולי הם צודקים. ואולי האיומים על היועצת הם רק פעולת הסחה. הצונאמי כבר כאן, על סטרואידים.
