הדיון על עתידו של השידור הציבורי נוטה לרוב לעסוק בשאלת האיזון בשידורי החדשות והאקטואליה, או האם יימצא מקום בטלוויזיה המסחרית לסדרות אהובות כמו 'קופה ראשית' ו'טהרן'. אבל ישנו היבט נוסף שיושפע מאוד מהמעבר של התאגיד לידיים פרטיות, על כל הסיבות המוצדקות (ויש כאלה) והלא-מוצדקות שלא לממן תוכן מכספי מסים: תכנים בנושאי יהדות ומסורת.
ערב ראש השנה בשנת 2020, תקופת סגרי הקורונה. בתי הכנסת נותרו עם מניינים מצומצמים בלבד, אזרחים רבים הסתפקו בתפילה עם השכנים בחצרות הבתים והמבודדים והחולים התפללו ביחידות, דווקא במועד שמבוסס על כוחה המלכד של הקהילה. באותם ימים עלתה לרשת 'כאן פיוט', שורת סרטונים שהנגישו לציבור שירי תפילה אהובים, כתחליף לחזן שהם לא יכולים לשמוע. היו שם סיפורים מרגשים ומצמררים, שהצליחו לחבר רבים לפיוטים שנאמרים מדי שנה, לפעמים כלאחר יד.
זאת דוגמה אחת וממש לא יחידה. למעשה, רק בימים האחרונים הושקה בכאן 11 הסדרה 'המסע הארוך הביתה', שמביא למסך את סיפורה יוצא הדופן של קהילת יהודי עיראק, העתיקה והשורשית ביותר בעולם היהודי בתפוצות. ארבעה פרקים שמוקדשים כולם לקהילה מפוארת שהצמיחה תלמידי חכמים, ספרות ענפה ומנהגים. מצרך כה נדיר וחשוב לא היה מוצא מקום בערוץ מסחרי.
בין לבין עלו בטלוויזיה ובדיגיטל יצירות שעסקו בדמויות שהופכות את היהדות למה שהיא: 'מותו של גיבור' על הרב קוק, 'רבנו' על רבי נחמן מברסלב, 'הנשר הגדול' על הרמב"ם ועוד. שלושת הרבנים הללו לבדם אחראים לחלק עצום מהמורשת היהודית והאחיזה שלה בחברה הישראלית. העיסוק בהם הוא מזון אינטלקטואלי חיוני וחשוב, גם אם הרייטינג לא מתמודד ראש בראש עם 'הכוכב הבא'.
כי בשידור ציבורי זה לא המבחן, אלא היכולת לשקף להמוני בית ישראל את האמונה, המסורת ושברי הזיכרונות מבית ההורים, חלקם הודרו במשך שנים באופן מקומם מהמיינסטרים של מערכת החינוך הממלכתית ובוודאי ממוקדי הכוח של התרבות הישראלית. אם התאגיד לא יתקיים מכסף ציבורי, תכנים מהסוג הנ"ל עשויים להיכחד. לכן גם אם יוחלט להפסיק את תקצוב התאגיד, ראוי יהיה למצוא בית אחר שיעניק לתרבות היהודית את הבמה שהיא מקבלת כיום. אחרת ייווצר מצב אירוני ועצוב: מי שתפגע בנכסי צאן ברזל תהיה דווקא הממשלה הדתית ביותר מאז קום המדינה.
