מסדרון נצרים הוא עכשיו ריבוע, שמונה קילומטרים ממזרח למערב, קרוב לשמונה קילומטרים מצפון לדרום. צה"ל לא מסתפק יותר בדרכים הקיימות: הוא סולל כביש אספלט שייצא ממגרש החניה בכניסה לקיבוץ בארי, יקיף את הקיבוץ מצפון ואז יחצה את רצועת עזה עד לים. בבארי נדרשו לוותר על שטחים חקלאיים לטובת הכביש החדש. בתוך מסדרון נצרים, "מסדרון בארי" בשמו החדש, צה"ל בונה מוצבי קבע, כולל מבני מגורים ותעלות מגן. לפי כתבה מהשבוע ב"ניו יורק טיימס", 600 בתים נהרסו כדי לפנות את השטח. ישראל יוצרת מציאות חדשה בעזה בכוח הדי-9.
לכאורה, הכל ניתן לפירוק או לפיצוץ בתוך ימים; הכל זמני. למעשה, צה"ל שם כדי להישאר. יש קצינים שרואים בהשתקעות בעזה כורח בל יגונה; יש קצינים שמדחיקים. השטחים הענקיים שהתרוקנו מתושבים מזמינים הקמה של התנחלויות – צה"ל בשירות סמוטריץ'. ההתנחלויות הן הנושא שנוח לדבר עליו, גם לתומכים, גם למתנגדים. למה להפיל אחריות על צה"ל כשסמוטריץ', סטרוק ודניאלה וייס נדחפים קדימה, מתחננים לקחת אחריות. אבל ההתנחלויות אינן הפיל שבחדר, לא כרגע.
בוגי יעלון אמר בשבת שישראל עושה בצפון הרצועה טיהור אתני. כאשר רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר משתמש בביטוי המהדהד הזה, הוא צריך להביא בחשבון את התוצאות. טיהור אתני הוא האח הצעיר והמכוער של ג'נוסייד, השמדת עם. שניהם מוליכים לסעיפי אישום בבית הדין הפלילי בהאג ולדיראון עולם בדעת הקהל במערב. יעלון אולי התכוון לפגוע בישראלי אחד שהואשם בהאג, אבל הוא לקח לשם את ישראל כולה.
למרבה הצער, הוא דייק. המונח "טיהור אתני" נולד בשנות ה-90, במלחמה בבוסניה. הוא מדבר על סילוק שיטתי וכפוי של קבוצה אתנית, דתית או גזעית מאזור נתון. הייתי בסראייבו, בירת בוסניה, בעיצומה של המלחמה וראיתי את האירוע בעיניי: הסרבים גירשו מוסלמים ופה ושם טבחו בהם; האלבנים גירשו סרבים. טרנספר תחת אש. הנסיבות שם וכאן שונות; התוצאות דומות.
על פי מפקד האוכלוסין האחרון ברצועה, ב-2017 התגוררו בג'באליה כ-175 אלף נפש, בשג'אעייה כ-100 אלף, בבית-חאנון 35 אלף, ובבית-לאהיא קרוב ל-100 אלף. על פי הערכות מפקדי צה"ל בשטח, בכל אחד מהיישובים נותרו כמה עשרות אזרחים. צה"ל לא מגרש את האוכלוסייה; הוא "מניע אותה לשם הגנתה". הוא לא חותר לסיפוח שטח; כדי להגן על יישובי העוטף הוא זקוק למרחב אבטחה. זה מה שמצווה כל תורת הגנה, זה מה שמלמדים בפו"מ. הנעה, הגנה, אבטחה: מילים חיוביות, סטריליות.
אלוף (בדימוס) נעם תיבון נלחם ב-7 באוקטובר בגבורה בקיבוץ נחל עוז. הוא פטריוט אמיתי ואיש מצוין. בראיונות שהעניק אמר ששג'אעייה, העיר מעבר לגדר, לא תוכל לשוב ולהתקיים, אחרת תושבי נחל עוז לא יחזרו לבתיהם. החשש שלך הגיוני ומוצדק, אמרתי לו בשיחה שקיימנו, אבל מה תעשה ב-100 אלף תושבי שג'אעייה, לאן תיקח אותם.
מאז תחילת התמרון בעזה מתחבטים בישראל בשאלת היום שאחרי, מי ימשול בעזה לאחר קריסת חמאס ומדוע נתניהו מסרב לאפשר לגורמים מקומיים, עם הרשות או בלעדיה, לצבור כוח, מסרב לאפשר אפילו דיון בשאלה הזאת. היום שאחרי בעזה ישפיע על היום שאחרי בישראל. 400 אלף נפש לפחות שינעה ישראל מערי צפון הרצועה, ועוד מאות אלפים בחלקי הרצועה האחרים. רוב הבתים נהרסו בלחימה או נפגעו. האם יורשו התושבים לחזור? ואם לא שם, בעזה, איפה כן? עם איזה פתרון תוכל ישראל לחיות?
ואיך משתלבת הדרישה למרחב אבטחה בתוך הרצועה עם ויתורים שיידרשו בעסקת חטופים? עם לחצים בתוך ממשלת נתניהו?
אולי נכון לחזור אל ההספד הנוקב, האכזר, של הרמטכ"ל משה דיין לרועי רוטברג, שנרצח בשדות נחל עוז באפריל 1956. "לא מהערבים אשר בעזה כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי", אמר דיין. "למול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם".
טרנספר, מציע בן גביר, ומציעים עכשיו אחרים.
החלום נגמר בחול
שלשום הייתי בבית-לאהיא, בקצה הצפון-מערבי של הרצועה. הדרך מבסיס זיקים דרומה – ארבעה קילומטרים בסך הכל – עוברת לאורך החוף היפהפה שהוצף ב-7 באוקטובר בדם, משיקה לשטח ששימש את ההתנחלות דוגית לפני ההתנתקות וצופה על שרידי כפר הנופש שבנה האח של מוחמד דחלאן על החוף בשנות ה-90. במהלך הבנייה הוא ישב איתי במרכז הכפר ופרס את חזונו, תיירים ערבים ויהודים, גולשים בים, בריכות שחייה, מתקני כושר. כמו אחיו, הוא חלם בגדולות. החלום נגמר בחול.
סמוך לגדר הגבול, בתוך הרצועה, פורקות מדי יום משאיות שמגיעות מאשדוד שקים ובהם סיוע הומניטרי. לאחר בדיקה, מלגזות של צה"ל מטעינות את השקים על משאיות עזתיות. המשאיות נוסעות דרומה לאורך החוף. בנקודה מסוימת הן נעצרות במחסום מאולתר. בצבא קוראים למחסומים האלה "מעבר חובה". כנופיה מקומית, אולי חמאס, אולי לא, מציבה מחסום ואורבת למשאית. ברגע שהיא נעצרת, מתחילה התנפלות על השקים. ראיתי סרטון שצולם מלמעלה, אולי ממחנה הפליטים שאטי.
הצוות הקרבי החטיבתי שנלחם בעיר מורכב משני גדודים של חטיבת כפיר ומגדוד של חטיבת השריון 401. המפקד הוא מח"ט כפיר, אל"מ יניב בארוט. המבצע נפתח ב-2 בנובמבר ונמשך מאז, חמישה שבועות. במקביל, מנהלת החטיבה את חיי השגרה שלה. שלשום, למשל, נכנס מחזור חדש של חיילים לבקו"ם. 37 מאנשי היחידה הגיעו לקורס קצינים. בארוט התקשר בזום, מבית-לאהיא, למשפחות שכולות. 25 לוחמים איבדה החטיבה מאז תחילת המלחמה, תשעה מהם במבצע. המח"ט לא הצליח להגיע לאף אחת מההלוויות.
עלינו על גג הבניין. היום בהיר והכל קרוב, יותר מדי קרוב: ארובות תחנת הכוח באשקלון בצפון, מאגר הגז ים תטיס במערב, בנייני המגורים הגבוהים בשדרות במזרח, הקיבוצים זיקים, כרמיה, נחל עוז. תראה על מה אנחנו מגינים, אומר הקצין שמלווה אותי. ואל תשכח את הרכבת: קו הרכבת לשדרות עומד לפעול מחדש, ואסור שייפגע. רכבת, רכבת, רכבת, אני אומר לחיילים.
בית-לאהיא ובהמשך ג'באליה משתרעות לרגלינו, אלפי בתים הרוסים, מתים כמו לווייתנים שקרסו על החוף, כמו דינוזאורים. הארטילריה שלנו מפגיזה בתים בהרחבה של בית-לאהיא, בינה לבין ג'באליה. הירי דוחף את המחבלים מזרחה, לתוך ג'באליה.
הבית מזדעזע מההדף. העשן לפעמים אפור, לפעמים שחור.
גדוד בית-לאהיא היה חלק מחטיבת צפון הרצועה של חמאס. בחמשת שבועות הלחימה בבית-לאהיא ובג'באליה נעצרו כ-1,000 מחבלים, וכ-1,000 נהרגו. מהגדוד נותרו כמה עשרות. הם קשוחים, מנוסים, קטלניים; עובדים בחוליות קטנות, עד ארבעה מחבלים. משתמשים בממ"דים שנחפרו בתת-קרקע, באמל"ח שנצבר בבתים. "הם פה עד המוות", אומר אחד הקצינים.
סרטון מרחפן מראה מחבל בפעולה. הוא מכניס מטען לתוך שק של סיוע הומניטרי שהגיע מגרמניה. נער בכפכפים נשלח אל ציר התנועה של הצבא, להניח את השק. המחבל מפעיל את המטען כאשר טנק עובר בדרך. למרבה המזל, הפיצוץ לא נגמר בהרוגים.
בעיר עזה יש כרגע אלפי אנשי חמאס. בפיקוד דרום היו שמחים לעשות שם מה שעשו בבית-לאהיא. אבל בעזה יש חטופים, והתחקירים שנעשו – גם זה שפורסם השבוע על מותם של אלכס דנציג, יורם מצגר, חיים פרי, יגב בוכשטב, נדב פופלוול ואברהם מונדר – מלמדים שכל כניסה קרקעית עלולה להוביל למוות בשוגג של חטופים מידי כוחותינו או לרצח בגלל התקרבות כוחותינו. זה מחיר שצה"ל לא יכול, לא מוכן, לשלם. חיסול פיזי של מחבלים מחליש את חמאס אבל לא מוחק אותו.
דילמה מדרום–קוריאה
בכירים בשירות המדינה, במדים ובלי מדים, עומדים מול דילמה דרום-קוריאנית: מה לעשות כאשר המנהיגות הנבחרת מנחיתה עליהם פקודות בלתי חוקיות בעליל? האם לציית? האם לסרב? האם לשתף במצוקתם את הציבור?
כאשר שר המשטרה דורש מקצינים במחוז ש"י להימנע מלחקור עברייני טרור יהודים ומתנה את קידומם במילוי הדרישה, הוא דוחף אותם למעול בתפקידם וסוחט אותם על הדרך. זה פלילי.
כאשר הקואליציה מקדמת חוק ששובר את כללי הסודיות בצבא כדי לאותת לנחקר שמוטב לו לסתום את הפה, היא פוגעת בביטחון ונוהגת כארגון פשע. גם זה פלילי.
נפל בגורלו של תא"ל דניאל הגרי לשרת כדובר צה"ל בשנה הקשה ביותר לארגון. הוא עושה עבודה מעולה בתנאים מאתגרים. עם זאת, הוא שגה כשתקף את מה שמכונה חוק פלדשטיין. פוליטיקה היא מחוץ לתחום לכל לובש מדים, קל וחומר לדובר צה"ל. טוב שננזף; טוב שהתנצל. עם זאת, השיח על עבריינות הממשלה יצא נשכר: כל אדם שעיניו בראשו מבין עכשיו מה רצתה הממשלה להשיג בחוק, ומה הנזק. בן גביר הוא כבר לא החריג בממשלה – הוא הנורמה.
כוח, כבוד ומדליות
בשנותיו באופוזיציה הרבה מנחם בגין לנאום בכיכרות. אחד המונולוגים האהובים עליו היה על ים המלח. "אומרים ששום דבר לא טובע בים המלח", נהג לומר. "הממשלה הוכיחה שזה לא נכון. מאות מיליוני לירות היא השקיעה בים המלח - והכל טבע".
כשנבחר לראש ממשלה, ב-1977, הוא נסע לבקר במפעלי ים המלח. ראה, התפעל והילל. בגין הפנים את ההבדל בין אופוזיציה לשלטון: באופוזיציה אתה מנגח; בשלטון אתה בונה על מה שהשאירו לך קודמיך.
דור השרים הנוכחי הגיע לממשלה כשהוא מותנע בתאוות הרס שלא יודעת שובע. יריב לוין ושלמה קרעי הם המודל. אחריהם נגררים האחרים, כמו קיש בחינוך, כמו רגב בתחבורה. השבוע הגיע תורו של שר התרבות והספורט, מיקי זוהר.
זוהר רחוק מהשטנה המפעפעת של לוין. בניגוד לקרעי, הוא אוהב את התחום שהופקד עליו. הוא מקריית-גת, לא מהאינקוויזיציה. הספורט אהוב עליו במיוחד: כנער שיחק כדורסל; עשר שנים היה יו"ר קבוצת הכדורסל מכבי קריית-גת. בשנה האחרונה שלו העלה את הקבוצה לליגת העל, הישג מרשים לעסקן ספורט בפריפריה.
כשר ספורט הוא התגייס למאבק נגד קיצוץ בתקציבים הממשלתיים. השבוע הודיע שהגיע להסדר עם סמוטריץ': רוב הקיצוץ בוטל. איגודי הספורט שיחררו מיד הודעות ברכה נלהבות, אסירות תודה. השמחה הייתה מוקדמת: עד שהתקציב יאושר, הסכומים ישתנו: מה שלא יקוצץ באורך, יקוצץ ברוחב. אבל החיבוק שזוהר זכה לו היה גורף: סוף-סוף שר שאפשר לסמוך עליו, לצחוק איתו, אחד משלהם.
לא בדיוק. במקביל הניע זוהר מהלך כוחני, שרירותי והרסני בסגנון קרעי. פעם, בראיון שהעניק לירון דקל, אמר זוהר משפט בלתי נשכח: "אדם חכם לימד אותי את שלושת הכ"פים: כוח, כבוד וכסף. מבין השלושה אני בעיקר עובד על הכ"ף של הכוח, בתקווה שתביא לי בסוף גם כבוד".
המהלך הנוכחי שלו כורך יחד כוח, כבוד וכסף. מכל האויבים הפוטנציאליים הוא בחר דווקא במוסד הספורט היחיד שזכה להצלחה השנה: הוועד האולימפי הישראלי. נציגי ישראל באולימפיאדת פריז זכו בשבע מדליות, שיא של כל הזמנים. עשר מדליות קיבלו נציגי ישראל במשחקים הפראלימפיים. בשלוש השנים שקדמו לפריז זכו נציגי ישראל ב-71 מדליות באליפויות עולם ואירופה, גם זה שיא של כל הזמנים.
בשנה קשה למדינה ההישגים בפריז היו לישראלים סוג של נחמה. הספורטאים הוצגו כדמויות מופת, כגיבורים. הפרויקט האולימפי, שטופח ב-12 השנים האחרונות תחת ידיהם של יעל ארד, יו"ר הוועד האולימפי, קודמה יגאל כרמי וגילי לוסטיג, המנכ"ל, זכה להצלחה רבתי בתחום שישראל שבה ונכשלת בו. העם אהב בלי גבול את המדליות, את הדגל המונף, את דמעות המנצחים, את "התקווה". שר שמחליט לחבל דווקא במפעל הזה צריך להיות טיפש מאוד או אמיץ מאוד.
השינוי שעליו הכריז זוהר מוציא מהוועד האולימפי וממינהלת הספורט ההישגי את השליטה במלגות שמקבלים הספורטאים והמאמנים שלהם, ומעביר אותה למכון וינגייט. בסגלים האולימפיים והפראלימפיים, בוגרים, נערים ומאמנים, יש היום 520 מקבלי מלגות, נשים וגברים. קריטריונים חדשים לחלוקת מלגות נקבעו לאחרונה, אושרו על ידי השר זוהר ועמדו להתבצע החל מ-1 בינואר. זוהר הורה לעצור הכל. הוא כינס את הדירקטוריון של מכון וינגייט שבו יש לו שליטה, ואישר שם את השינוי. לאחר שפרצה סערה, הודיע שיכנס את המועצה הלאומית לספורט. היא תדון בהחלטה, רטרואקטיבית.
יעל ארד איננה עסקן ספורט סטנדרטי. את ההבדל עושה לא רק המדליה (הראשונה שבה זכתה ישראל; כסף; ברצלונה 1992): גם האופי; גם הכריזמה. היא לא נכנעת בקלות. בפגישה שקיימנו במשרדה היא תהתה מה הקפיץ את זוהר. האם לא זכה לכבוד שציפה לקבל כשהגיע לאולימפיאדה בפריז?
כבוד אולי, אמרתי, אבל קודם כל, כוח. מה שוות המדליות אם אנחנו לא שולטים בהן.
וכמובן, כסף. זוהר מבטיח לרפד את כולם: את מכון וינגייט, את הספורטאים ואת המאמנים. הוא יעלה את המלגות שלהם ב-50 אחוז וגם ייתן לכולם מעטפת סוציאלית, כך הבטיח בראיון רדיו. "אני לא מתכוון לעסוק בכל מה שקשור לפרסטיז'ה", אמר עוד. "לא חשוב מי יחלק את הצ'קים, מי יהיה בפריים, יעל ארד או מיקי זוהר. ההצלחה של הספורטאים, זה מה שמעניין".
המהלך של זוהר מעורר ארבע בעיות. 1. הוא יוצר אי-ודאות בקרב הספורטאים והקהילה האולימפית כולה; 2. הוא נעשה בכפייה, ללא הידברות, ומפלג את הממסד הספורטיבי; 3. הוא מסכן את ההכנות לאולימפיאדה הבאה, בלוס-אנג'לס ב-2028; 4. ההתערבות הפוליטית פותחת את הדלת לכל המדינות שמבקשות לעשות לישראל מה שעשו לרוסיה – לזרוק אותה מהספורט הבינלאומי ומהמשחקים האולימפיים. מוץ מטלון, חבר הכנסת לשעבר שעומד בראש הוועד הפראלימפי, סיפר לי שבהצבעה שהייתה על רוסיה בוועד הבינלאומי הנחה משרד החוץ שלנו את נציגי ישראל לצאת מהאולם: זה לא הזמן להתבלט.
בארגונים הבינלאומיים פוליטיקה וספורט הם שמן ומים: אסור לערבב ביניהם. נכון יותר, אסור לערבב ביניהם בגלוי. בספורט כמו בתקשורת: אם קרעי יחסל את תאגיד השידור, גם אם יסתפק בחיסול חטיבת החדשות, איגוד השידור האירופי יזרוק את ישראל בעונג רב מהאירוויזיון. הרצפה שעליה רוקדת הממשלה, דקה מאוד.
