1. המהות של המשלחת לניו-יורק, שבה השתתפתי, הייתה חירות. שכחתי מהי חירות. אני כבר שנתיים וחצי ברחובות במאבקים, בוכה, כועסת, עצובה, מודאגת. פתאום לשבועיים הייתי חופשייה. אבל לא חופשייה בסגנון "יאללה חופשה בחו"ל" כזה, אלא חופשה עם משלחת ישראלית שלפחות חצי ממנה חושבים אחרת, חיים אחרת, מצביעים אחרת. אני מסתכלת על כל האנשים האלה וחושבת שעצם הקיום שלי מרגיז/ מתריס/ מעצבן אותם.
אבל היייתי פשוט נלי. כבר שכחתי את הנלי הזו. נלי ממש מצחיקה, חכמה, כובשת. בישראל הכל כל כך מתויג שאפילו אני נופלת בין ההגדרות. ודווקא שם הרגשתי חירות, מילה שנאמרת כאילו לאחר יד אבל מכילה בתוכה הכל. הרגשתי חופשייה מתיוג, מדעות קדומות, חופשייה להיות יהודייה (מוזר אפילו לכתוב את זה), ישראלית.
2. בישראל יש לנו פריבילגיה, להיות יהודייה חופשית. נכון, אמרו לי שאני בהתעלמות, הרי נישואיי הרפורמיים לא מוכרים, חיי כחילונית מאותגרים כל יום ואני חווה דיכוי. בניו-יורק הרגשתי הכי יהודייה וישראלית ועברית וגאה, יותר מאי פעם. בארץ אני קפלן, בניו-יורק נתתי דבר תורה בשיחה על פרשת השבוע עם הרב יוסי לוין, אורתודוקס. אמרתי להם שאולי אם היינו בארץ, לא היה לי בכלל אומץ לדבר על פרשת השבוע. פרשת השבוע נלקחה מאיתנו. צריך להיות לבושה בצורה מסוימת כדי בכלל להעז לדבר עליה.
בארוחת שבת באפר ווסט סייד הרגשתי חופשייה לתת גם את דבר התורה שלי, משהו כל כך בסיסי ועם זאת כל כך לא מקובל במקום שממנו אני באה. בישראל הייתי מובכת אפילו להגיד משהו, ואילו שם הרגשתי ביטחון וחיבור לזהות שלי, רק מעצם זה שהתנ"ך הוא למעשה שפת אמי.
3. הרגשתי זכות לפתוח ספר שנכתב לפני אלפי שנים ופשוט לקרוא, להבין ולדבר עליו. דווקא בארץ שלנו אין לי יכולת לעשות את זה. בישראל דבר התורה נותק והפך פוליטי. המילה פוליטי, וואו איזו מילה מעצבנת.
גם מאשימה את עצמי ואת שכמותי שבכלל נתנו לתורה להפוך לפוליטית כמו שהחטופים הפכו פוליטיים. כולנו חלק מזה. גם אם אלף אנשים יגידו שלא, פרשת השבוע, החטופים, קפלן. הכל חלק ממשי ממי שאני.
נמאס לי להתנצל על כך. נמאס לי לאפשר לאנשים עם תחפושות לקחת את מורשתי, את הכתבים שלי, את הספר שלי. נמאס לי שהכל במקום להשתפר נהיה גרוע יותר. ובשבוע אחד בחו"ל ראיתי משהו אחר.