כחיות הנוהמות ביער // אהוד פירר } שתים הוצאה לאור } 199 עמ'
קראתי בעניין את הספר הזה למרות שהוא סובל מבעיות צורניות וצורניות-הגותיות משמעותיות. הרומן עוקב אחרי שתי דמויות, גידי ויואש, הנפגשים לראשונה בראשית שנות ה-90 בישיבת הסדר, מעט לפני גיוסם לצבא. גידי הוא צעיר מוכשר, שאפתן ולא עניו, המבקש לפלס לו דרך למדנית-דתית עצמאית ונועזת, ואילו יואש, הצנוע בכישרונותיו ובשאיפותיו, יתום מאמו וביחסים עכורים עם אביו, מתרשם מגידי ומעט נרתע ממנו. העלילה מתמקדת בנקודות משמעותיות בחייהם ב-20 השנים שלאחר המפגש הראשוני ביניהם, כשלפרקים השניים נפגשים, לרוב באקראי: בצבא, בהתנחלות, באזכרה למכר משותף שנפל במלחמת לבנון השנייה. יואש נישא והתגרש ואילו גידי המשיך לחפש ולחפש את מקומו בעולם, מסתכן בקריסה תחת למדנותו, שאפתנותו וכמיהותיו הרוחניות והאחרות. בתוך כך חוצה פירר צמתים מרכזיים, צומתי מעשה ומחשבה, בהתפתחות הציונות הדתית בכלל והשכבה התורנית-אינטלקטואלית שלה (לאו דווקא ה"חרד"לית") בפרט: אוסלו, רצח רבין, תורת הרב קוק, המרכזיות של השירות בצבא, הנהייה (לפי הרומן היא תגובה רוחנית לרצח רבין) אחר תורות חסידיות, כניסת ה"ניו אייג'" לאגפים של הציונות הדתית, לעיתים בלוויית הקצנה פוליטית ("נערי הגבעות"), ההתברגנות של בחורי ישיבה לשעבר, היחס ללימודי היהדות באקדמיה ועוד.
20 עמודי הפתיחה נראים לי החזקים ביותר ברומן. הם מספרים על טיול של בני עקיבא בסוף שנות ה-80 כשגידי עודו נער. פירר משרטט בבהירות את שני מוקדי המשיכה השונים של קבוצת הנערים והנערות שיוצאת לטיול בדרום הארץ. מעגל אחד מתקבץ סביב שייקה הגברי: "לשייקה הייתה בלורית כהה ומתולתלת שנפלה על מצחו, והוא לבש חולצת תנועה פתוחה, שחשפה חזה שעיר. לרגליו נעל נעלי פלדיום גבוהות. הוא נראה גזעי. כמו איזה קיבוצניק או מפקד מחלקה בפלמ"ח". מולו ניצב מוקד משיכה שני, נריה, המלווה נושא הנשק, שהינו תלמיד ישיבת מרכז הרב. כששייקה מדבר על מאיר הר ציון, נריה, הכריזמטי אף הוא בדרכו, מדבר על שירה ועל הרב קוק, על כך שיש למצוא את הקדושה הנסתרת בכל דבר, בטבע או בהגות ובשירה, גם של חילונים, על כך ש"הרב אומר שבכל רעיון, בכל מחשבה ובכל רגש יש ניצוצות חבויים של אור, ניצוצות חבויים של קדושה ושל יופי".
למעשה ישנו עוד מוקד משיכה שמתאר פירר, אך הוא חיצוני לקבוצת הנערים. זוהי התרבות הכללית הליברלית, האינדיבידואלית והמתירנית שאופפת את נערי הציונות הדתית ומופיעה כאן בקולו של הזמר אדם השר על "נערות עומדות בפתח בעיני ניאון" ועל "עיר קורצת, עיר נוצצת"; או שלמה ארצי ששר על "חום יולי אוגוסט" ואחד מהנערים "צעק ספק בצחוק ספק ברצינות, זה שיר שמאלני!" ובתווך של שלושת המגנטים האלה, שעליהם יש להוסיף בעצם את מגנט הנעורים הדופקים בעוז מתוך מעבה הגוף, מצוי גידי, הנמשך אל תמי היפה, אבל חושש שהיא לא מתעניינת בו. ומחליט לצעוד לבדו, בדרך משלו, לא עם הלוחמים והפטריוטים, לא עם הקוקניקים המאתרים קדושה בכל מקום, גם לא עם החילונים. הוא יפעל לבדו, "גיבור בודד, קשוח, חסר רחמים".
הפתיחה הזו חזקה לגופה וחזקה משום שהיא מבארת את המהלך של הרומן כולו, כשצמד גיבוריו מצויים בתוך תוכה של הציונות הדתית אך גם מעט מהצד, אנשי שוליים בדרך המלך.
ניתן לראות ב'כחיות הנוהמות ביער' ספר משלים לספרו של אריאל הורוביץ (לא הזמר), שראה אור השנה, 'עורך צללים'. במוקד ספרו של הורוביץ גם כן אינטלקטואל שקשור לציונות הדתית, אבל במקרה שלו מדובר בטפסן חברתי מהצד הליברלי של המגזר (שלטעמי עתיד הישראליות, לכאן או לכאן, לא פחות, כרוך בכיוונים הפוליטיים-תרבותיים שיתפתחו בו), ואילו פירר מתמקד בצוללן תהומות מטפיזיים ונפשיים מהצד התורני שלו. הדמויות של פירר נוגעות יותר מהדמות הראשית של הורוביץ, אבל ספרו כתוב במיומנות ספרותית פחותה. ניתן לראות זאת באופן הלא-מספיק מנומק שבו עובר הסופר לסירוגין מסיפור בגוף ראשון לגוף שלישי. אבל אולי עיקר היעדר המיומנות הצורנית טמון בהיעדר הכרעה רעיונית בסוגיה שהיא מרכזית בעיניי להבנת תרבות זמננו, לא פחות. הפתיחה המעניינת שהצגתי לעיל מעניקה לכאורה מפתח להבנת גידי, והמפתח הזה הינו מפתח פסיכולוגי. פגיעה נרקיסיסטית (הסירוב של תמי; המִִשניות של גידי לעומת שייקה ונריה הכריזמטיים) היא זו שמניעה את גידי בחיפושיו הרוחניים. ואכן עמדה רווחת בעבר הקרוב שלנו, הניאו-ליברלי והפוסט-מודרני, ראתה בכל חיפוש "רוחני" מסווה למשבר אישי ופסיכולוגי "נמוך". כך, למשל, יצירה מרשימה כמו 'החיים כמשל' נטתה להתפרש כיצירה שמבטאת את הנרקיסיזם של הכותב (שאכן דומיננטי בה). בזמננו, הגישה החשדנית הפסיכולוגיסטית מעט התמתנה. כך או כך, חסרה הייתה לי בספר עמדה ברורה של המחבר המובלע בסוגיה הזו, וכך תחושה, חשובה לקורא, שהסופר שולט בסיפורו. מצד אחד, כאמור, ניתן לנו המפתח הפסיכולוגי להבנת גידי. אך מצד שני, הפריסה הנרחבת של החיפושים הרוחניים של הגיבורים מעידה אולי על תפיסה אחרת, לא רדוקטיבית, מה גם שההסבר הפסיכולוגיסטי שומט את הקרקע מתחת לרומן.
בקיצור, רומן לא מהוקצע אך מעניין. •
