סדרות
אייל קטן (Baby Reindeer)
'אייל קטן' היא סדרה שאפשר להצמיד לה בלב שלם את שם התואר המוגזם 'חשובה'. היא קשה לעיכול, מטשטשת סטריאוטיפים מגדריים ועוסקת בנושא נדיר מאוד בטלוויזיה ובכלל - אונס גברים. הסדרה צמחה לתופעה תרבותית גלובלית, וזה לא קורה כל יום, ובדרך הקפיצה את ריצ'רד גאד למעמד של כוכב - פרס ראוי למי שהתמודד בכזה אומץ עם טראומה. הסדרה גם הוכיחה שכשנטפליקס רוצה, היא מסוגלת לייצר איכות. הטכנולוגיה, מסתבר, קיימת. (ציפי שמילוביץ)
הפינגווין (The Penguin)
אם זה נשמע כמו טוני סופרנו, וצולע כמו ויטו מהצוות שלו - זה כנראה קולין פארל בתפקיד הפינגווין. לא רק עיצוב הדמות של הפינגווין מזכיר את סופרנו וחבריו, גם חלק מקווי העלילה שאבו יותר מדי השראה מהסדרה המיתולוגית (אמא בעייתית? באמת?) - אבל זאת עדיין סדרת פשע מהנה. הדמיון ל'הסופרנוס' הוא ניסיון מוצלח להכניס גם את הצופים שנרתעים מקומיקס לתוך עולם הפשע של גותהאם - וזה עובד. 'הפינגווין' הוא חסר רחמים, אבל במיני-סדרה יש לא מעט רגעים קטנים ומרגשים - עד הסיום המצוין. (גיא לייבה)
רק לא זה (Nobody Wants This)
בשנה שבה גברים יהודים לא היו ממש סחורה מבוקשת (חוץ מבבית הדין בהאג), טוב שיש את היקום האלטרנטיבי של נטפליקס, ובעיקר את אדם ברודי. בקומדיה הרומנטית, שמבוססת על סיפור אמיתי, ברודי הוא רב רפורמי לוהט שפוצח ברומן עם אתיאיסטית גמורה. מי שהצליח להתעלם מהייצוג של נשים יהודיות כמניפולטיביות ושתלטניות, נהנה מסדרה מתוקה, שעל הדרך החזירה לגבר חובש הכיפה את הסקס-האפיל שספג מהלומה קשה בעולם. (קרן מלמד-מרגלית)
שוגון (Shōgun)
למשך כמה שבועות, כל מי שהצליח להתנתק מהחדשות לא סתם הלך רחוק: הוא נשאב ליפן של המאה ה-17, למאבקי כוח אימתניים ולקורותיו של מלח בריטי כריזמטי (ובלתי נסבל) שניסה להשתלב במרחב שבו הוא לא נתפס כערש הציוויליזציה, אלא כיצור נבער ומטונף (ליטרלי). והיה נפלא לשהות שם, בעולם המרהיב והיקר מאוד להפקה של 'שוגון': הקרבות, המניפולציות, התלבושות, הארוטיקה העדינה, החיוך המהפנט של מוריקו (אנה סוואי). ואז זה נגמר, וחוזרים ל'שוגון' של המזרח התיכון: לא פחות דם, הרבה פחות כיף. (עינב שיף)
מפלצות – סיפורם של האחים מננדז (Monsters: The Lyle and Erik Menendez Story)
מה שהעולם צריך עכשיו זה, כמובן, סיפורים נוספים על רוצחים סדרתיים פסיכופתיים, ותסמכו על נטפליקס גם בעניין הזה; אחרי 'דאהמר – מפלצת' המצליח, ריאן מרפי הביא גם את סיפורם של האחים לייל ואריק מננדז, שהורשעו ברצח הוריהם על רקע התעללות משפחתית. גם סיפור אמיתי, גם בלתי נסבל ומדכא - מי צריך יותר מזה (כנראה שאף אחד חוץ מ-12.3 מיליון האנשים שצפו בזה רק בארבעת הימים הראשונים לשידור הסדרה). (רענן שקד)
האקס (Hacks)
במקביל לתלונה החצי-שנתית של סטנדאפיסט מזדקן על איך אי-אפשר לעשות יותר קומדיה, הגיעה לשיאה העונה השלישית והפנטסטית של סדרת טלוויזיה על סטנדאפיסטית מזדקנת, וגרמה לתלונה הזו להיראות בדיוק מה שהיא: עצלנית. 'האקס', סדרה על היאחזות של קומיקאית מתבגרת בעולם שבורח לה, מוכיחה שגם היום אפשר לייצר קומדיה שתצחיק, תרגש, תאתגר ולא תגביל את עצמה בשום צורה. צריך רק להתאמץ קצת יותר. (ציפי שמילוביץ)
ריפלי (Ripley)
בעידן שמאוהב בעלילותיהם של מתחזים למיניהם (מ'נוכל הטינדר' ועד מפעלות חיים אתגר), לא פלא שגם 'הכישרון של מר ריפלי' חזר לחיינו בצורת מיני-סדרה יוצאת מהכלל. אנדרו סקוט, בתצוגת משחק מסחררת, נכנס בקלילות כמעט מטרידה לנעליו של ריפלי, אדם שחלומו להתחכך בחיים הטובים מוביל אותו למחוזות אפלים במיוחד. הנופים של איטליה והצילום בשחור-לבן השתלבו מצוין עם דמותו המתעתעת, המקריפה וגם המרתקת של אדם ללא גבולות. (עינב שיף)
סוסים איטיים (Slow Horses)
יש שחקנים שמעבירים קריירה שלמה עד שהם מגיעים לתפקיד שעבורו נולדו. גארי אולדמן, המגלם את דמותו של הסוכן העייף, המזדקן, גס הרוח והציניקן ג'קסון לאמב ב'סוסים איטיים', הוא דוגמה טובה. לא שלא ידענו מה אולדמן מסוגל, אבל לא היה לנו מושג ממשי עד שהשתחל לדמותו של מפקד יחידת הסוכנים הכושלים של MI5, בסדרה שעשתה מהכישלון משהו לשאוף אליו, לפחות בצורת עוד עונה. (רענן שקד)
שרינקינג (Shrinking)
ילד מוצלח מהזיווג המוזר של 'בטיפול' ו'איך פגשתי את אמא'. כל מי שהיה בטיפול יודע שהפסיכולוג ג'ייסון סיגל הוא לא מטפל אמיתי, והתהליכים שהוא מעביר את מטופליו לא היו עובדים במציאות. אבל למרות הידיעה הזאת, הקסם והלב הגדול של 'שרינקינג' הפכו אותה לסדרה הכי מתוקה על המסך. אומרים שהיא מיושנת, אבל זה רק כי מקנאים בה, והיא מצליחה להיות קלילה ומרגשת - כל מה שהיינו צריכים השנה. (גיא לייבה)
בחזקת חף מפשע (Presumed Innocent)
שנת 2024 לא תיזכר בטלוויזיה פורצת הדרך שלה, אלא בניסיונות למחזר את העבר ולקוות שהאסתטיקה המשופרת והטאלנטים הלוהטים יעשו את ההבדל. ומה אתם יודעים – זה עבד! למשל ב'בחזקת חף מפשע', ספר שכבר עובד למותחן קולנוע בכיכובו של הריסון פורד, ועכשיו זכה לגרסת מיני-סדרה עם ג'ייק ג'ילנהול בתפקיד הפרקליט היהיר והמושחז, שמוצא את עצמו נאשם ברצח המאהבת שלו. גם הפעם זהו טור דה פורס סוחף של דרמה משפטית סקסית, מרובת פיתולים ומשופעת במבט הכלבלב של ג'ילנהול. אולי בשנה הבאה ימצאו לו גם שימוש מקורי. (עינב שיף)
כתב ויתור (Disclaimer)
אז מה כל זה היה? ועל מה בכלל זה היה? ולמה טוב שהיה? תלוי את מי, אם בכלל, שואלים. המיני-סדרה המדוגמת, המעוצבת, המנייריסטית והיש אומרים מעולה (ויש אומרים "נרדמתי עשר דקות פנימה") שביים אלפונסו קוארון לאפל+, בכיכובה של קייט בלאנשט, התחילה כמותחן סמי-ארוטי והמשיכה כדרמת מתח מתעתעת. בכל מקרה היא הייתה קולנוע מתאמץ מאוד, ולפעמים גם מצליח. מי שנהנו, נהנו מאוד. השאר פחות. (רענן שקד)
סרטים
מרשעת (Wicked)
יותר מ-20 שנה המתינו המעריצים שהעיבוד הבימתי מברודוויי יגיע למסך הגדול, והיה שווה לחכות. אריאנה גרנדה וסינתיה אריבו נמצאות במרכז הסרט, שמתחיל הכי חזק שלו ולאט-לאט מגביר. לאורך שעתיים ו-40 דקות הוא מספק מתקפה בלתי פוסקת על החושים וחתום על החוויה הקולנועית הטובה של השנה, בקלות. למי שלא יכול לחכות שנה להמשך, בקרוב תגיע גרסת סינג-אלונג (או שירה בציבור, למתעקשים). (דביר רשף)
אמיליה פרז (Emilia Pérez)
מה קורה בסרט צרפתי שצולם במקסיקו, עם שחקנית טרנסית מאופרות סבון ספרדית בתור מאפיונר שמשנה את מינו ונשוי לסלינה גומז, פלוס מארק איווניר כרופא תל-אביבי ששר דואט יפהפה עם זואי סלדנה (כוכבת 'אווטאר') ואפילו שני פריימים מ'ארץ נהדרת'? 'אמיליה פרז' הוא קצת הצ'אט ג'יפיטי של עולם הקולנוע: כל התשובות נכונות, והכל יכול לקרות. סרט שהוא שילוב של מיוזיקל, סרט פשע, קולנוע להט"בי ומלודרמה סבונית - ועובד בכל הרמות. הבמאי ז'אק אודיאר רקח סרט שהוא פלא ומאחד בין קולנוע אמריקאי לעולמי, ומלא טעמים כמו מסעדה מקסיקנית. בארץ זכינו לקבל אותו במסכים ולא רק בנטפליקס, אז בכלל שמח. (בנימין טוביאס)
הקול בראש 2 (Inside Out 2)
בשנה האחרונה ההורים שבינינו הרגישו קצת רוברטו בניני ב'החיים יפים'. ברור שאין מה להשוות וכו', אבל רוב הזמן נאלצנו ללבוש חיוך ולשדר שהכל תחת שליטה, כשבפנים הייתה קריסה מוחלטת. לפחות בזמנים שהתלווינו לילדים בבתי הקולנוע, הייתה אפשרות להוציא את הדמעות שמדגדגות בעיניים. וכך, יכולנו להתפרק קצת עם 'רוז הרובוטית' ועוד יותר עם 'הקול בראש 2'. סרט ההמשך מביא את מה שקורה במוחה ובנבכי נפשה של היילי ושל כל המתבגרים – מבלי לציין מתי נגמר גיל ההתבגרות. כי מי מאיתנו לא מרגיש לפעמים את החרדה, העצב והמבוכה משתלטים? (תיגל נשיא)
אנורה (Anora)
עברו כמעט 35 שנה מאז ג'וליה רוברטס הסתובבה בבוורלי דרייב בעודה זועקת "ביג מיסטייק, היוג'", וב-2024 קיבלנו את הגרסה המפוכחת, הפרועה וגם הארוטית הרבה יותר של מעשיית ה"נערת ליווי מקבלת הצעה לשבוע אקסקלוסיבי עם מיליארדר". אבל 'אנורה' ממש לא סרט הוליוודי מתקתק, אלא תזכורת שהקולנוע העצמאי עדיין בועט. עם משחק מופלא של מייקי מדיסון ('היו זמנים בהוליווד') ובימוי מלא נצנצים של הבמאי האלטרנטיבי בדימוס שון בייקר ('פרויקט פלורידה'), זה לא מפליא שכל החבר'ה האלה זכו בפרס הראשי בפסטיבל קאן, ולפי רוב ההימורים בדרך גם לגרוף את האוסקר לסרט הטוב ביותר (בתחרות צמודה עם 'מרשעת' ו'אמיליה'). (בנימין טוביאס)
מתחרים (Challengers)
דרמת הספורט הסקסית, שגרמה לצופים להתאהב בטרנד הטניס כמעט כמו ששני כוכביה נפלו בקסמה של זנדאיה, הייתה אחד האירועים הקולנועיים המדוברים והמטלטלים של השנה החולפת. הבמאי לוקה גואדאנינו ('קרא לי בשמך') הבטיח ממתק קולנועי תוסס שלא עוצר לרגע, ובשילוב תנועות מצלמה מסחררות, פסקול סוחף וכמובן תחרות רומנטית משולשת שבמרכז העלילה - הוא קיים ועוד איך. (עומר טסל)
דדפול & וולברין (Deadpool & Wolverine)
דדפול מתעלל בגופה של וולברין: זו לא ביקורת קולנוע, אלא תיאור סצנת הפתיחה של הסרט החדש. הוא מביא לראשונה את שתי הדמויות האלו ליקום של מארוול, אבל דואג לאכלס את העולם שלו במלא קללות ובדיחות סמים וסקס. התוצאה מענגת ולפרקים מרגישה כמו פרק ארוך של 'פאמילי גאי' פינת 'הסימפסונס' (רק עם דם וטפרים מפלדה), עם בדיחה בכל עשר שניות, הופעת אורח מהממת כל עשר דקות וראיין ריינולדס ושות', שעובדים בלי סוף כדי לשעשע אותנו. (בנימין טוביאס)
אלבומים
הקיור / Songs of a Lost World
16 שנים ארוכות חלפו מצאת האלבום האחרון והמאכזב של הקיור ועד לרגע שבו שמעתי באוזניות את האלבום החדש, הכה מצופה והעוד יותר כה נהדר שלהם. כשממתינים במשך תקופה ארוכה לאות חיים אולפני מלהקה שמאוד אהבת פעם, אפשר (וצריך) למשוך עוד כמה דקות מהרגע הזה. נדמה שגם הקיור הבינו זאת. רק שמונה שירים יש באלבום האדיר הזה. הם יחסית ארוכים והם מציעים את כל היופי הקיורי המוכר, בדיוק כמו ב-1989. (אמיר שוורץ)
דואה ליפה / Radical Optimism
העין הקולקטיבית של מדינת ישראל עבדה, ואלבום האולפן האחרון של דואה ליפה הוא כישלון מסחרי, בטח ביחס להצלחות הענק שקדמו לו. למרות נתוני האזנות נאים בסך הכל, שום שיר, ריקוד, הופעה, לוּק, או מה שמכונה "רגע" ממנו לא תפס את הקהל הרחב. אבל שאלוהים יסלח לה ולנו, Radical Optimism הוא אלבום לא רע בכלל, עם הפקת דיסקו עשירה ומשגעת לשירים כמו End of an Era, שפשוט מתחננים שירקדו לצליליהם. (עדן יואל)
צ'רלי BRAT / XCX
לפני שצ׳רלי XCX קיבלה את האישור המיוחל מהמיינסטרים, היא עשתה מוזיקה וחיכתה בסבלנות להכרה. זה לקח 15 שנה והרבה עבודה קשה, שהובילה לאלבומה BRAT, לצד אלבום רמיקסים עם שיתופי פעולה לא מהעולם הזה. BRAT הוא הרבה יותר מפסקול כיפי לקיץ. הוא הבנה מדויקת של המתכון שהופך נערת אינדי לאחת היוצרות הכי מבוקשות של התקופה. כזו שכולם רוצים להיות כמותה, או לפחות לנכוח בסיבוב ההופעות שלה. אולי בקיץ הבא, אם יתמזל מזלם. (עומר טסל)
שירים
סברינה קרפנטר / Espresso
לפני האביב הקודם, מעטים בארץ שמעו על סברינה קרפנטר, כוכבת ערוץ דיסני בדימוס. אבל אחרי להיט עשיר בקפאין שפילס לה את הדרך אחרי חמישה אלבומים נשכחים - היא סוף-סוף ביססה את מעמדה ככוכבת פופ ראויה. 'אספרסו' שטף את הרדיו והאפליקציות, עם ביט שמפלרטט מעולמות הדיסקו והסינת׳-פופ, מלודיה ממכרת וקרפנטר אחת שובבה, שמתמחה במשחקי מילים ובדיחות גסות. רק אל תשאלו למה היא עובדת עד שעה מאוחרת. (עומר טסל)
ליידי גאגא וברונו מארס / Die With a Smile
הזוי לחשוב שבשעה הקשה ביותר שידעה מדינת ישראל, ברונו מארס היה כאן. סביר שמארס עצמו היה מעדיף לשכוח את אותו הבוקר, אבל איכשהו הוא הצליח לחזור לפה מאז. אם לא בגופו, אז עם שני להיטי ענק: APT. (ע"ע) ו-Die With a Smile, עם ליידי גאגא. בבלדה הזו יש את כל מה שגרם לנו להתאהב בזמר - מלודיה סוחפת, ביצוע הרמוני של שני ווקאליסטים מצוינים ועיבוד שפורט על מיתרי הנוסטלגיה. (עומר טסל)
ביונסה / Bodyguard
אנחנו עדיין לא יודעים אם טיילור סוויפט באמת תרמה קולות ל-Bodyguard של ביונסה, אבל המעריצים טוענים שזיהו רמזים קלילים. ספקולציה כזו מספיקה כדי להעיף את השיר, שנשמע כמו כתב אהבה והגנה מלא בהשפעות קאנטרי וחושניות לחצי השני שלה, ג’יי זי, ומרפרר לסרט של וויטני יוסטון מהנייטנטיז. אותה יוסטון, אגב, ביצעה בסרט קאבר חד-פעמי לשיר של דולי פרטון, I Will Always Love You, ובאלבום הנוכחי ביונסה מחדשת את השיר האיקוני Jolene של פרטון וגם משתפת איתה פעולה בשיר Tyrant. איך הכל מתחבר. (רז שכניק)
קנדריק למאר / Not Like Us
מי שאוהב את קנדריק למאר צריך להעריך כנות, והאמת היא ש-Not Like Us הוא שיר שעדיף שלא היה בא לעולם, משום שהסכסוך שהוליד אותו מול הראפר דרייק היה רגע מכוער, שסימל את המשבר שבו מצוי ההיפ-הופ. מצד שני, אי-אפשר להתכחש לביט המצוין, לפלואו השוטף של למאר ולכישרון האינסופי שלו להשחיז ולהשחיר את כל מי שבא לו לא טוב. עכשיו אפשר להתקדם בבקשה? (עינב שיף)
בנסון בון / Beautiful Things
בגיל 17 בנסון בון היה תיכוניסט אמריקאי שהתבלט בעיקר בנבחרת הקפיצה למים המקומית. חבר שיכנע אותו להשתתף בתוכנית כישרונות, ובון גילה שהשקיע את האנרגיה שלו במקום הלא-נכון. חמש שנים וכמה סרטוני טיקטוק ויראליים אחר כך, בון כבר אוחז בתואר האמן החדש הטוב ביותר ובסיבוב הופעות חובק עולם. כל זה לא היה קורה ללא Beautiful Things, בלדת רוק יפהפייה שבון כתב בעצמו ומבצע בקלילות כריזמטית. (קרן מלמד-מרגלית)
בילי אייליש / Birds of a Feather
באלבום Hit Me Hard and Soft, אייליש המשיכה לחקור ולהעמיק את הטעם המוזיקלי שלה, והעמידה אלבום שהיה בו-זמנית רצוף להיטים אך מכונס; עשיר אך רעב. Birds of a Feather מדגים את כל זה: אייליש מתענגת בו על מקצבים אקוסטיים ואלקטרוניים, והקול שלה אמנם מוכפל ומועשר, אבל הוא גם קל ומרוחק. בשנה שבה הפופ הבינלאומי נעשה חצוף יותר, השירים של אייליש בלטו לטובה באלגנטיות ובמחשבה שהושקעה בהם. (עדן יואל)
שאבוזי / (A Bar Song (Tipsy
שיר שמתחיל כמו 'וונדרוול' של אואזיס, ממשיך כמו אחד הלהיטים של אביצ'י ז"ל ומגיע לפזמון שהצליח לשהות בראשות המצעד האמריקאי 19 שבועות (!), ועל כל זה אחראי שאבוזי, שכבר הוציא שני אלבומים, אבל היה אלמוני עד שמישהו בצוות של ביונסה קלט את הפוטנציאל. ועכשיו, אם הוא לא שיכור מכל הדרינקים שמוזכרים בשיר הכיפי הזה, הוא בטח לא מסוגל ללכת ישר מרוב הצלחה. (עינב שיף)
רוזה וברונו מארס / .APT
מדבק יותר מג'ימבורי באחר צהריים חורפי, הלהיט של חברת להקת בלאקפינק והאיש שנמלט מפה בטיל בבוקר 7 באוקטובר, מסמן בצורה הטובה ביותר את מקומו של הקיי-פופ במוזיקה העולמית ב-2024: חלק בלתי נפרד מהמיינסטרים. .APT הוא שיר מתוק וקצבי, שמהשנייה הראשונה מטיח במאזין את הפזמון המשחקי שלו - המבוסס על משחק שתייה דרום-קוריאני - ומאותו רגע מסרב לצאת מהראש. (עדן יואל)
סברינה קרפנטר / Please Please Please
הסינגל השני מאלבומה של סברינה קרפנטר, Short N' Sweet, הוא שילוב בין בלדת קאנטרי לפופ, שביקש רק דבר אחד: "בבקשה אל תביך אותי". למסע ההשתלטות שלה על מצעדי הלהיטים היא רתמה את מפיק-העל ג'ק אנטונוף וקליפ צבעוני, בכיכובו של השחקן האירי העולה בארי קיגן. השניים גילמו זוג שמנסה לעקוף את החוק, א-לה בוני וקלייד, אבל דמותה של קרפנטר (בקליפ ובמציאות) גילתה שלמרות תחנוניה הרבים, קיגן - שהיה בן זוגה באותה התקופה - אכן מביך. (עומר טסל)
צ'אפל רואן / Good Luck, Babe
יותר מהכל צ'אפל רואן היא דמות: כריזמטית, משעשעת, חשופה, לעיתים גם אימפולסיבית. וכשכל זה מתבטא גם במוזיקה אפקטיבית, קול חזק ופרפורמנס שגורם לעשרות אלפים לצווח בווליום שהלן קלר הייתה נבעתת ממנו, נוצרת התופעה הגדולה של השנה בפופ; הכלאה בלתי אפשרית ולכן גם כל כך מרתקת, בין קייט בוש לטיילור סוויפט. Good Luck Babe הוא לא השיר הכי יפה שלה, אבל הוא מדגים מצוין למה 2024 הייתה שייכת לצ'אפל רואן ובהצלחה למי שינסה לעצור אותה. (עינב שיף)
תופעות
מדליית זהב לאולימפיאדה
מאז 1896 המוחות המבריקים ביותר מעצבים את האולימפיאדה הבאה. הרף עלה מדי ארבע שנים בקריאייטיביות, שגובתה בטכנולוגיה המעודכנת לתקופה, אבל איש לא נמלט מהקונספט הבסיסי של האצטדיונים, עד שהגיעו המארגנים של פריז 2024 והחליטו שאם כבר יש בידיהם את אוצרות העיר היפה בעולם, אין שום סיבה להחביא אותם. כך הפכו אולמות אבירים, מגדל אייפל, ארמון ורסאי והסיין לתפאורה של האולימפיאדה, שהייתה למרהיבה בעידן המודרני. הלפיד עובר כעת ללוס-אנג׳לס, שתיאלץ לגייס את מיטב המוחות של הוליווד כדי לעמוד בציפיות. (רז שכניק)
סלבס לא מנצחים
מי אתם רוצים? טיילור סוויפט? קחו, כולל תמונה עם חתול. הריסון פורד? צפו בסרטון שמזהיר את אמריקה מקריסה. ביונסה? היא עוד רגע עולה לבמה. רק חבל שלקלפיות מכניסים פתקים ולא לייקים. כי ברגע האמת, ההתייצבות הכי מסיבית של סלבס בהיסטוריה הפוליטית לא עזרה לקמלה האריס: מצביעי טראמפ לא בחרו לפי עצת המוזיקאים וכוכבי הקולנוע שהם אוהבים. רק בסרטים הוליווד מצילה את העולם. (עינב שיף)
X בריבוע
אחרי שהפקיד בכניסה 44 מיליארד דולר, אילון מאסק נכנס לטוויטר כמו מפוח עלים לחנות בולים. השם שונה ל-X, אלפי חשבונות שטנה שהוקפאו בעבר הופשרו מחדש – כולל של אחד, דונלד טראמפ – והפיד שלכם הוצף מחדש ברעל וביוב. X חזרה להיות גן עדן לגזענים, פייקרים ומפיצי קונספירציות, בחסות מלך ונשיא העולם הנוכחי - אילון. המפרסמים עדיין מבוהלים, אבל מה אכפת למאסק; האיש שלו נבחר לנשיאות, והרשת החברתית שלו היא בדיוק זה: שלו. (רענן שקד)
האס של הג'וקר
אין שם אחר לדבר הזה שעשה טוד פיליפס למי שהגיע לצפות ב'ג'וקר: טירוף בשניים' אחרי ההצלחה האדירה של 'ג'וקר' וקיבל את המיוזיקל המוזר והמשמים הזה מלבד הטרלה. ואנחנו מדברים פה על אחד מנבלי-העל הכי מרתקים ואהובים בהיסטוריה, כן? "קח 200 מיליון דולר ותעשה מה שאתה רוצה", אמרו לו בוורנר – אז הוא לקח ובאמת עשה את זה. התוצאה? צופים זועמים שיוצאים באמצע, אולמות ריקים והפסד של בין 150 ל-200 מיליון דולר. (דביר רשף)
המסיבה של דידי נגמרה
כל כוכב פופ עכשווי שיש לו עסקים נוספים, עומד על כתפיו של פאף דדי, פי דידי או רק דידי, שלקח את הצלחת ההיפ-הופ של שנות ה-90 ורכב עליה לעולמות העסקים. כל הסלבריטאים רצו להשתתף במסיבות הלבנות שלו, אבל אם תשאלו אותם עכשיו, הם יישבעו שהם מעולם לא היו שם. ואם היו, לא ראו שום דבר מהפשעים שקומבס מואשם בהם - סחר במין, אונס וחטיפה. (ציפי שמילוביץ)
טיילור סוויפט מרעידה
אפשר לסכם את השנה הפנומנלית של טיילור סוויפט במספרים: 10 מיליון בני אדם צפו בסיבוב ההופעות האחרון שלה, 2 מיליארד דולר הכנסות ו-2.3 - עוצמת רעידת האדמה שנמדדה במהלך כמה מההופעות, תוצאה של מאות אלפי מעריצים קופצים-רוקדים. אבל המספר שמאפיין יותר מכל את תופעת טיילור סוויפט הוא כנראה 197 מיליון הדולרים שסוויפט חילקה לעובדיה. הוכחה שאת יכולה להיות כוכבת הפופ המצליחה בעולם, ועדיין לא לשכוח את האנשים שליוו אותך כל הדרך לפסגה. (קרן מלמד-מרגלית)
מלחמה, שלום והוליווד
המלחמה בעזה פתחה בהוליווד פצעים רדומים ויצרה צלקות חדשות. למרות הדעה הרווחת, הוליווד נותרה תעשייה מאוד פרו-ישראלית, בוודאי ברמת מקבלי ההחלטות. אבל כבר אפשר לראות שהדור הבא שינהל את העסק יהיה יותר מגוון, עם חלקים אנטי-ישראליים וגם קצת אנטישמיים בשוליים. ועדיין, הקול ההוליוודי החזק ביותר נגד המלחמה שהושמע השנה הגיע מהבמאי היהודי, ג׳ונתן גלייזר, אחרי שזכה באוסקר על סרט שעוסק בשואה. (ציפי שמילוביץ)
טרפת אואזיס
לאורך 15 השנים שבהן עלתה וירדה שאלת האיחוד של אואזיס, הגיעה ההודעה הרשמית ואיתה הסתערות כלל-עולמית על הכרטיסים, שערוריית הקפצת המחירים ומיליונים ברחבי העולם שמאווררים את הלהיטים ומכינים את הגרון לאורגיה של צרחות שיכורות. כי האמת שלאואזיס תמיד היה את זה: לא את המקוריות, כמובן, אבל את החיים, את הזרם שאתה רוצה לקבל בגוף כשהגיטרה מתחילה לנגן, את הקול שהיית רוצה שייצא מהגרון שלך, את התחושה שהעולם הוא צדפה קטנה בכף היד. מי ייתן והאחים גלאגר גם יצליחו להגיע לקו הגמר לפני שיחזרו לשנוא זה את זה. (עינב שיף)
זריחה מחודשת
הריסון פורד היה כוכב קולנוע במלוא המובן, אבל את אחד מתפקידיו הטובים ביותר הוא עושה בגיל 82 בסדרת טלוויזיה קטנה ('שרינקינג'. ע"ע). פורד מוביל שורת אייקונים שנמצאים בישורת האחרונה של הקריירה, שהטלוויזיה נותנת להם עוד רגע זהב אחד: קתי בייטס, טד דנסון, בילי קריסטל, ג׳ין סמארט, ג׳ף ברידג׳ס, ג׳ון לית׳גו, סטיב מרטין ומרטין שורט. לחלקם קורה פתאום משהו שהם כבר די ויתרו עליו, והם מחבקים את ההזדמנות בכל הכוח. (ציפי שמילוביץ)
סרטים בהמשכים
במשך כמה שבועות של פנטזיית 'ברבנהיימר' בקיץ שעבר, נדמה היה שהוליווד התאוששה ממגפת ההמשכים ואפילו מצאה מחדש את חדוות היצירה המקורית. אלא שאז הגיעה 2024 ותשעה מעשרת הסרטים המרוויחים ביותר השנה היו סיקוולים. התעשייה ההוליוודית רק בת קצת יותר מ-100 וכבר הפכה צינית ומכורה לביזנס, או כפי שאומר ממציא פצצת האטום לאלברט אינשטיין בסצנה האחרונה ב׳אופנהיימר׳: "כשהגעתי אליך עם החישובים האלה, חשבנו שאולי נתחיל תגובת שרשרת שתחריב את העולם. אני חושב שזה מה שעשינו". (ציפי שמילוביץ)
