הגשר // ג'סיקה אנתוני } תרגום: רחל פן } פן } 120 עמ'
פורטרט האמן — בריכה עם שתי דמויות' של דיוויד הוקני הוא הציור של אמן חי שנמכר במחיר הגבוה ביותר אי פעם. לפיכך, אולי, הוא הדימוי הראשון שעולה לראש כשמדמיינים בריכה אמריקאית, עם דמות אחת בתוכה ואחת מחוצה לה; כשחושבים על מים בתור חומר שקוף אבל מפריד, מעוות; כשחושבים על האדם שבחוץ מחכה לזה שבפנים שיצא; כשנזכרים שקרני השמש גורמות למים התכולים להיראות שבורים.
ביום ראשון חם אחד בנובמבר 1957 קתלין מבקשת מוירג'יל, בעלה זה תשע שנים, לקחת את הבנים לכנסייה בלעדיה. אחרי התפילה, כשהם חוזרים למתחם המגורים "אקרופוליס פלייס", הם מגלים את קתלין בבריכה המשותפת, לבושה בבגד הים האדום שלה. "האישה הרימה את מבטה, מגינה על עיניה ביד אחת כדי לחסום את השמש. סיגריה תחובה בין אצבעותיה. היא ראתה את וירג'יל ונופפה". התיאור הקצר הזה של קתלין בבריכה נשמע קלאסי, מוכר לכל אחד מאיתנו שנחשף לקולנוע הוליוודי משנות ה-50, לכרזות פרסומת ישנות, לפוסטרים של קוקה-קולה. אנחנו רואים את התמונה במדויק: בריכת כליה תכולה מנצנצת בשמש, בתוכה אישה צעירה בבגד ים אדום, מתענגת על סיגריה (המקבילה לשייק בריאות בימינו), מסתכלת מעלה, מצילה על עיניה, מנופפת. זו תמונה איקונית כמעט, מובהקת, קלישאת אמריקנה מופזת. אבל במקרה שלפנינו היא מייצגת הפרעה, חריגה מהסדר הטוב. הפער בין הנראות הפלסטית המוכרת של הסצנה, לבין מה שחבוי מתחתיה, הוא מה שיתגלה במאה העמודים הבאים ומה שנמצא מתחת לכל תמונה אידילית ולמשחק התפקידים שאנו נכונים ונכונות לשחק.
"אקרופוליס פלייס" אמור היה להיות פרויקט נדל"ני נחשק, בפועל הוא דווי, עלוב, זקן. בריכת הכליה הקלאסית שבמרכזו הייתה סגורה זה חודשים, כי האדם האחרון ששחה בה מת בתוכה (אנחנו שואלים את עצמנו: האם קתלין תטבע גם? האם נישואיה הם שיטבעו?). זה נובמבר, לא באמצע הקיץ, ובגד הים האדום הוא בגד ים ישן, לא אופנתי, שייך לימי הזוהר של קתלין כטניסאית מקצועית, לפני שנטשה אותם לטובת נישואים ואימהות. "כל העסק נראה כאילו הוא עומד להתפרק בכל רגע", כפי שחושב וירג'יל על בגד הים או על הסיטואציה כולה.
גם לוירג'יל יש פוסטר משלו, דימוי אמריקאי קלישאתי שהוא חייו: יש לו ביואיק בלו בירד 57, והוא סוכן ביטוח. בימי ראשון הוא משחק גולף עם עמיתיו לעבודה. וירג'יל הוא גבר נאה, נאה מדי. אמא שלו אמרה לו בילדותו ש"אנשים יפי מראה לא צריכים לדאוג", והוא אכן לא דאג, אבל גם לא פיתח שום שאיפה מקובלת, פרט להשתרעות עצלה על החוף והאזנה לג'אז. על אף שהוא נכשל בעבודתו, הוא מקבל עוד ועוד הזדמנויות בשל מראהו. אף אחד לא יכול להאמין שמישהו שנראה כל כך טוב הוא סוכן כל כך בינוני. אם נדמה בהתחלה שלפנינו סיפור פמיניסטי על אישה שוויתרה על הקריירה לטובת חיי עקרת בית בפרוורים, בהמשך מתגלה שזה רק צד אחד של הסיפור: גורלו של גבר ללא שאיפות, גבר שאינו גבר-גבר, שאינו מבין גדול בפוליטיקה של משחקי הגולף ומועדוני החשפנות, גבר יפה שעוצב לא מעט על ידי החפצה – אולי אף יותר מאשתו – נוגע גם הוא ללב.
במחשבה שנייה, "נוגע ללב" הוא לא הביטוי הנכון. שכן היריעה הצרה והסגנון האלגנטי והמחושב של ג'סיקה אנתוני, יוצרים ריחוק מהדמויות. הזרות הזו, שבקריאה ראשונה נדמה כבעיה המרכזית ביצירה, מתגלה כאחת החוזקות שלה: זו תמונה שלמה, מגובשת, פלסטית ואסתטית אבל מטרידה, כמו קיטש מנוכר. גם עם חשיפת האמת שמתחת לפסאדה, קתלין ווירג'יל נותרים שטוחים כנערי פוסטר, אבל זה הפוסטר של האל-ביתיות, של חוסר הנחת. כמו תעלול הטניס שמרכזה, אנתוני מאלחשת אותנו, לוכדת אותנו בפינה, ואז מנצחת בקלות בעמודים האחרונים, המצוינים והאינטנסיביים. האכזבה היחידה, אם יש כזו, היא לגלות שהנובלה נכתבה ב-2024, ושלא מדובר בקלאסיקה חבויה שהתגלתה עכשיו. מתוצר של ההווה ניתן היה לצפות ליותר תחכום וחריגה מהכללים.
במובנים רבים חזרנו לשנות ה-50 של המאה ה-20: העולם שוב מתעסק בעיקר בפצצות גרעיניות, במרוץ החימוש, במלחמת הגושים; האזרחים הקטנים של העולם נהנים ממנעמי הקִּדמה: התקדמנו מקיצ'ן-אייד לנינג'ה גריל, מהובר לדייסון — ואנחנו עדיין מצויים בחרדה מתמדת. השליטה הגבוהה במרחב הביתי עומדת בסתירה (ואולי זו לא סתירה? אולי זה הכרח?) לחוסר האונים במרחב הציבורי, לתחושה שדברים גדולים, מוזרים, חסרי פשר וגבולות נעשים. ביום שבו יורדת קתלין לבריכה, עולה לשמיים ספוטניק 2, ובתוכה הכלבה לייקה — היצור החי היחיד ששוגר לחלל בידיעה שלא ישוב משם בחיים. התימהון והזוועה — ממוצים יחד במילה "מקריפ", שאולי לא הייתה בשימוש נפוץ בפיפטיז — לנוכח המחשבה על הכלבה במסעה הכפוי לחלל, מלווים את הנובלה כולה: "אורות לבנים מהטלוויזיות שבחדרי הסלון הירוקים של הדיירים הבהבו ובהקו, וגרמו למחומש להיראות כמו איזו חללית, ווירג'יל כמעט ציפה שכל המתחם של אקרופוליס פלייס יתנתק מהאדמה, ירחף מעט, ואז יתחיל להתרומם. כלבה הייתה שם עכשיו, הוא חשב מסוחרר, טסה ממש מעל ראשו, וזה היה כאילו כל דבר שהוא האמין פעם שהוא הגיוני היה לא הגיוני". הכלבה הכלואה היא סמל לזוג הנשוי, השבוי בתא של חייו. אבל היא גם תזכורת לכך שכשדברים לא הגיוניים בעליל מתרחשים, עלינו לנצל את שארית החירות שעוד נותרה לנו. •
