אלן סילבסטרי, אחד המלחינים הטובים ביותר בקולנוע, אחראי לכמה מהנעימות שכולנו יכולים לזמזם מתוך שינה: מ"שומר הראש" ועד ל"הנוקמים". ועדיין, הוא מוכר בעיקר הודות לשיתוף הפעולה המוצלח מאוד עם הבמאי רוברט זמקיס, שמשתמש בו בכל סרטיו, כבר 40 שנה - עוד מימי "בעקבות האוצר הרומנטי".
"מי הפליל את רוג'ר רביט", "רכבת לקוטב" ו"פורסט גאמפ", שעל שני האחרונים היה מועמד לאוסקר, הם רק מדגם מייצג מחברות ארוכת שנים. למרות שאם תשאלו אותי, הסרט הטוב ביותר בקריירה של זמקיס הוא "בחזרה לעתיד". גם כיום, אוטוטו ארבעה עשורים לאחר צאתו לאקרנים, הכל שם עובד בצורה מופלאה. לכן היה זה רק טבעי שארצה לצפות בו שוב על מסך גדול, והפעם בחיזוק התזמורת הפילהרמונית, שכחלק מסדרת המופעים שלה בליווי סרטים (סדרת "הארי פוטר", "הנסיכה הקסומה" ו"אי.טי") נכנסה לתוך הדלוריאן, האיצה ל-144 קמ"ש ושיגרה את עצמה היישר ל-1955.
כיאה לשישי בצהריים, היכל התרבות התמלא בצופים מכל הגילים - סבים וסבתות עם הנכדים, הורים שגדלו על הסרט ורצו להדביק את ילדיהם בחיידק "בחזרה לעתיד" וחובבי קונצרטים.
קשה להסביר את הצמרמורת ותחושת ההתרגשות שמילאו את האולם ברגע שאותה נעימה בלתי נשכחת, שנפתחת בצלצול פעמונים נעים ומגיעה לשיאה כשהדלוריאן נעלמת בהבזק אחד ומותירה מאחוריה שובל אש, מתנגנת.
לא שזה מפתיע, אבל אי-אפשר לעמוד בקסם שמייצרת תזמורת פילהרמונית שפועלת כגוף אחד, וכל המחמאות מגיעות למנצח אנתוני גבריאל, שמתמחה בפסקולים של סרטים, וזה בולט.
החלק הבעייתי היחיד בהקרנה הוא שבסיומה לא המשכנו לסרט הבא בטרילוגיה.
עוד ביקורות מוזיקה ב-ynet תרבות
