1. אמא של חברה נהרגה בתאונת דרכים מחרידה, השבעה רחוקה ואני רוצה לנסוע אליה, אבל מפחדת. לא מספיק שכטב"מים וטילים נופלים באמצע הלילה, עכשיו גם אי-אפשר לנהוג. מפחיד. עוד בני זוג נהרגו ממש לפני החתונה, עוד שלוש צעירות נהרגו כשחזרו ממסיבה. 420 הרוגים בתאונות דרכים השנה, שיא של שני עשורים. אבל הפכנו אדישים למות. החיילים שנפלו, החטופים שנרצחו. אז הרוגי הדרכים? הס מלהתלונן.
פעם התהדרנו בחשיבות החיים עצמם. עכשיו החיים עצמם הפכו חסרי משמעות. מי בעצם שומר עלינו? מי אמון על הבטחון? חברת הכנסת גלית דיסטל צרחה "שיחלמו שניתן להם לעשות ועדת חקירה!" איש לא ישלם, וגם אל תשאלי למה. אנחנו נמות ואסור לשאול, אסור לחקור, והכי אסור להסיק מסקנות. השלכות? עונשים? לא בבית ספרנו.
2. כל דבר שמביע התנגדות למהלכים שקובעים את חיינו (ועוד יותר את חיי אחינו החטופים בעזה) הוא לא מאחד, זו ההצלחה של מכונת הרעל. האיחוד הוא הפירוד, חקירת האמת היא שקר, או כמו שאמרה ח"כ דיסטל, האויבים הם צה"ל, התקשורת ובית המשפט (לתומי חשבתי שחמאס, חיזבאללה ואיראן).
המסקנה החותכת מטבח 7 באוקטובר זה שאנשים ראויים צריכים להיות בתפקידים הנכונים. כמו שאף אחד לא היה מפקיר את גופו לידי מנתח בלי תעודה וניסיון, אין שום היגיון בלהנחית עלינו אנשים לא ראויים שבאופן ישיר אחראים לחיינו.
3. ראובן הנהג של ההצגה שלנו הוא איש מדהים, נעים. אנחנו משוחחים הרבה בנסיעות. יוקר המחיה כבד עליו מאוד. הוא נוהג שעות כדי לגמור את החודש. אבל גם הוא לא מבין שיוקר המחיה קשור לממשלה. זה המצב הניתוק בין עשייה להשלכות שלה. אם לא מטפלים ביוקר המחיה הוא מתגבר. אם יש ארבעה מיליון מכוניות על הכביש בלי אכיפה, אנשים משלמים בחייהם. שחיתות היא לא כסף, סיגרים, סושי ומתנות. שחיתות מובילה בסוף לתשלום בנפש.
בסרט wicked פרצתי בבכי. בסרט הזה דווקא הפנטסטי היה אמת ברורה. פשוט לראות את האמת בלי שמישהו יגזלט עליה או יגיד "מסרים מפלגים". איזה פשוט זה להבדיל בין מה נכון לעשות ומה לא נכון. עצם המבט הזה הזכיר לי באיזה מצב נוראי אנחנו נמצאים.
אם יש דרישות סף שמורידים אותן כדי שאנשים לא ראויים יקבלו משכורת שמנה, ההשלכה היא שדברים לא יתנהלו היטב. במקרה הטוב יפסידו כסף. במקרה הרע מישהו ישלם בחייו.
