"השנה נעשה תיקון לחג הקודם"
אצל משפחת לוי משדרות — אמא חן לוי (38), התאומות אמה ומיה (10) ושון (8) — חג חנוכה השנה צפוי להיות שמח במיוחד, סוג של תיקון משנה שעברה. חן והילדים יערכו ארוחה גדולה בבית אחיה בעיר, עם הרבה מאוד מתנות לילדים.
"השנה אנחנו עושים טקס אחד גדול. אנחנו מפצים את עצמנו על שנה שעברה. כל המשפחה המורחבת מגיעה לנר ראשון של חנוכה. אנחנו לא מוותרים על הביחד המשפחתי", סיפרה חן. בשנה שעברה קרה ההפך המוחלט. בני המשפחה היו מפוזרים ברחבי הארץ, מהמרכז ועד אילת. "אנחנו היינו מפונים למלון 'קראון פלאזה' בתל-אביב. היינו שם עד חודש מארס. היינו מבין הראשונים שחזרו לשדרות. היה לי מאוד קשה במלון. היה מאוד לחוץ. היה חוסר ודאות. הילדים איבדו את זה לגמרי. הם היו מאוד קצרים והרגשתי שאני מפספסת אותם. הבנתי באיזשהו שלב שהכי נכון לחזור הביתה, למרות שהמלחמה בעיצומה, לייצר להם איזו שגרה, כמה שאפשר.
"היו לחימה ורעש כל הזמן. העיר הייתה ריקה. הצלחתי להיות איתם בבית וניסיתי ללמד אותם, לעשות להם שגרת לימודים. למלון הגיעו מלא תורמים. כל אחד הביא דברים, המון מתנות. אבל היה מאוד עצוב. ההורים שלי היו במקום אחד, אני במקום אחר, האחים שלי במקום אחר. היינו מפוזרים בכל הארץ. זה לא אופייני לנו. אנחנו משפחה מאוד מלוכדת. כל שנה בחנוכה, בנר ראשון, כל המשפחה נפגשת. בשנה שעברה זה היה פשוט מצב מדכא.
"צריך להבין מה עברנו באותה שבת. כל הלחימה הייתה ממש ליד הבית שלי. המחבלים שהגיעו בטנדרים, שרואים בסרטון המפורסם - זה מתחת לבית שלי. כל היום הזה היו צרורות ירי. הייתי סגורה בממ"ד, ניסיתי להבין מה קורה בכלל. רק יומיים אחר כך יצאתי מהעיר. הגיעה כיתת כוננות של שדרות וליוותה אותי. בדרך היו מראות קשים. הייתי בהלם מוחלט במשך שבוע, עד שהצלחתי להבין מה קורה איתי. אבל השנה אנחנו עושים תיקון, אצל אחי הבכור, עם ארוחה משפחתית חגיגית. כולם מגיעים, הילדים מקבלים הפתעות, דמי כיס ועוד".
"תחושת הפליטות היא משפילה"
יום לאחר 7 באוקטובר פונתה כל קהילת קיבוץ כפר גלעדי שבצפון, ובהם גם משפחת זאבי – ההורים ניסן ובשמת (41) והבנים איתן (9) ואריאל (5) – אם כי האב ניסן גויס באותו יום למילואים, ומאז במשך שנה וחודשיים משרת בכיתת הכוננות של כפר גלעדי.
"במהלך אותה התקופה התחושה הקשה ביותר שאיתה התמודדנו הייתה השהות שלי לבד, ללא משפחה, בבית החשוך מחשש לירי נ"ט", מספר ניסן (41). "מצד שני, בשמת והבנים נאלצו לגור בחדר קטן של 20 מטר הרחק מהבית ללא מסגרות חינוך ראויות וללא הסביבה המוכרת. תחושת הפליטות היא תחושה משפילה, בטח במדינה ריבונית". ניסן, לשעבר מנכ"ל מרגלית סטארטאפ סיטי גליל והיום מתמודד לראשות המועצה האזורית הגליל העליון, ממשיך: "תוך כדי המלחמה הבנו שניתנה לנו הזדמנות שנייה, כי הרי הטבח הנורא היה בכלל אמור להתרחש אצלנו בצפון. ולכן מאז כולנו מבינים כי עלינו לקחת את גורלנו בידינו".
בשנה הזו החברה האזרחית בצפון הפכה לכוח הבולט ביותר בעיצוב המציאות העתידית, ניסן הקים את לובי 1701 שהפך לארגון אזרחי גדול שנאבק לשינוי המציאות הביטחונית: "כחלק מהתפיסה הזו הבנו שאין לנו מה לחכות יותר למדינה. אחרי 15 חודשים החלטנו להחזיר את המשפחה הביתה". השבוע עלתה המשפחה סוף-סוף בחזרה לבית, רגע לפני חג החנוכה. אחרי שנה שבה חגגה חגים בנפרד והרחק מהבית, משפחת זאבי מדליקה יחד נרות ומחזירה את האור לביתה.
"החג הזה מביא תקווה לימים של אושר"
בתחילת המלחמה התפנתה משפחת אלמישלי — ההורים משה וענבל וארבעת ילדיהם — מקיבוץ דפנה למגדל, סמוך לטבריה. לאחר חודש וחצי עברה המשפחה למושב שדה אליעזר, מאחר וענבל, מורה למדעים, הועברה ללמד בבית ספר בחצור הגלילית. הילדים השתלבו במסגרות חינוך, מלאי אמונה ותקווה לחזור לביתם שבקיבוץ.
משפחת אלמישלי היא משפחה של ספורטאים: יואב בן ה-16 משחק כדורסל בנוער של הפועל גליל עליון וקבוצתו שיחקה והתאמנה ביסוד המעלה בין אזעקות. עידו בן ה-20, כדורגלן בליגה הלאומית, חתם בתחילת המלחמה בהפועל תל-אביב. עופרי (14) ואיתן (11) הם האחים הצעירים יותר.
בני משפחת אלמישלי דוגלים במשפט "ביתך הוא מבצרך". מבחינתם, האור של חג האורים הוא החזרה לקיבוץ. אפשר להבין אותם: הכמיהה לבית היא צורך פנימי של האדם. " בכל יום שלא היינו בקיבוץ והיינו מפונים הרגשנו את החיסרון של הבית, האדמה, הקיבוץ שכל כך זורם בעורקינו", מסביר האב משה, עצמאי בעיסוקו. "הרגשנו עקורים. חג החנוכה מביא איתו אור ותקווה לימים של אושר".
וענבל מוסיפה: "כהורים תפקידנו לתת לילדים העוסקים בספורט מעטפת תמידית וכלים לדינמיות משתנה בתקופה זו. אחד הכלים הוא לראות את הטוב, כי כך יהיה יותר טוב".
"חנוכה במלון היה כואב"
"כשהיינו במלון התגעגענו הביתה לשדרות, ועכשיו כשאנחנו בבית בשדרות — אנחנו מתגעגעים לכיף שהיה במלון", כך מסכם בצורה הטובה ביותר אור ששון (10) משדרות את השנה שעברה עליו, ואת ההבדל בין חנוכה שעבר לחנוכה היום.
אלו ימים של שגרה מתוחה בשדרות. אחת לכמה ימים נשמעת אזעקת צבע אדום, וברקע נשמעים קולות הלחימה מעזה. עוד מאותו הדבר שהתושבים הכירו גם לפני 7 באוקטובר. אבל מעבר לזה, החיים נמשכים כרגיל. חג החנוכה הגיע, המשפחה יחד בבית.
בני משפחת ששון — ההורים רפי (39) וגבריאלה (34) והילדים אופק (11), אור (10), אגם (7) ואדל (שנתיים) — פונו ב-8 באוקטובר למלון כפר המכביה ברמת-גן. הם שהו שם מספר חודשים. "אני זוכר את ערב הדלקת נר ראשון של חנוכה", מספר רפי. "ניסינו, במלון, שזה יהיה חגיגי כמה שיותר, אבל זה היה מאוד קשה. הכל היה מאוד טרי. היה כאב באוויר, על כל כך הרבה אבדות. הייתה תחושה של אי-ודאות. למלון הגיעו כל מיני מפורסמים, כוכבי ילדים, בדרנים, זמרים. ניסו לשפר את אווירת החג. היינו מלוכדים, אבל גם מאוד מפוחדים מפני הבאות".
אופק נזכר גם הוא בימי חנוכה בשנה שעברה. "קיבלתי רחפן במתנה, ואני זוכר שהייתי יורד למטה להטיס אותו. היה כיף במלון. אבל הכי כיף בבית", הוא מסכם.
במתקפת הטרור המחבלים שפלשו לשדרות הגיעו גם לאזור הבית של משפחת ששון. כשהחלו האזעקות רפי, האב, יצא לחצר להביא מוט ברזל לנעילת הממ"ד. הוא לא ידע, כפי שאיש לא ידע באותה שעת בוקר מוקדמת, שהמחבלים כבר נמצאים מעברה השני של הגדר ליד ביתו. המחבלים פתחו באש תופת אל עבר הבתים. ירו בכל מה שנקלע לדרכם. גם לעברו של רפי, שנפצע קל מנתז של כדור, אבל ניצל בנס וחזר הביתה פצוע.
מחוץ לבית התנהלו חילופי אש עם הגעת הכוחות הראשונים. רפי הצליח לעדכן את הכוחות על מיקומם של המחבלים, שכעבור שעות חוסלו. "ישבנו בתוך הממ"ד ולא זזנו לשום מקום. זה היה אירוע טראומטי. אני לא רוצה לדמיין מה היה קורה אילו המחבלים היו סוגרים על הבניינים שלנו. רק למחרת בשעה 10 וחצי בבוקר, לאחר לילה ללא שינה והרבה מאוד פחד, כוחות צה"ל חילצו אותנו וליוו אותנו אל מחוץ לעיר. האירוע הזה שינה את החיים שלנו, בעיקר של הילדים".
כעת בני המשפחה חזרו לשדרות. לבית הצטרף הכלב הטיפולי, בוני, שעוזר לילדים ולמשפחה להתמודד עם הפוסט-טראומה. את חג החנוכה השנה הם חוגגים בבית, בתקווה לשקט.
