הנמר של טרייסי // ויליאם סרויאן } מאנגלית: ג'יי לביא } איור: דני קרמן } תשע נשמות } 106 עמ'
'הנמר של טרייסי' היא נובלה נבונה, הומניסטית ומהנה לקריאה שראתה אור ב-1951. כתב אותה ויליאם סרויאן, סופר אמריקאי ממוצא ארמני (1908-1981). סיפורו של תומס טרייסי, הגיבור, מובא בה בגוף שלישי, ולטרייסי זה יש נמר. מי הוא הנמר של טרייסי? בלי לומר זאת במפורש, באלגנטיות, סרויאן מבהיר לנו שהנמר הוא בו-זמנית דימוי מוחשי מאוד בעולמו של טרייסי וגם משל, אלגוריה, לתעוזה של טרייסי, לנון-קונפורמיזם שלו, לחוצפה ואף לאנוכיות מופרזת. כשטרייסי בן ה-21 מבקש קידום בעבודתו בבית עסק ליבוא קפה, הנמר מדבר מגרונו ("הנמר של טרייסי הוא שניהל את השיחה"). וכשמנהלו מנפנף אותו, מתאכזב טרייסי לגלות שהנמר הלך לישון והותיר אותו ללא מענה לשון, והוא לפיכך מטיח בו: "לא חשבתי שתירדם. חשבתי שתגיד משהו הגיוני כשהוא שאל אם אני רוצה לשמור על הג'וב שלי. אתה קורא לעצמך נמר?" כשטרייסי מהין להתחיל עם בחורה יפה - הנמר בסביבה. פגישת שני הצעירים עולה יפה, מה גם שטרייסי מזהה שגם לבחורה יש נמר משלה! אך גם כשהוא נענה לחיזוריה של אמה של הבחורה, הנמר מעורב בתשוקה הלא-מרוסנת. הנמר הוא מטאפורה, אם כן, מטאפורה לחלק חי שבנפש; ליחיד העומד על שלו ולעיתים גולש על גדותיו; לאינדיבידואליות. ולכן הנמר, אצל סרויאן, קשור גם בכך שלגיבור שלו, טרייסי, יש נפש של אמן ונאמר לנו שהוא מבקש לכתוב שירה. העובדה הזו, תלושה למדי בנובלה, מסגירה את תפיסת העולם הרומנטית של הסופר וקשורה הדוקות לעידן שבו נכתבה היצירה, שנות ה-50 באמריקה. אשוב לזה עוד מעט.
ובכן, הנמר הוא מטאפורה. אבל צעד מכריע ומבריק בעלילה מתרחש כאשר נמר (או פנתר), אמיתי לגמרי, בורח מגן חיות ניו-יורקי, וטרייסי נתקל בו באמצע המרדף שמנהלות אחריו הרשויות. הרשויות מבקשות לירות בנמר, שנראה להן מסוכן, אבל טרייסי חס עליו. הוא מזהה את הנמר כנמר שלו, נמרו הוותיק. זוהי התגשמות של מטאפורה, כמו שאומרים בחקר הספרות, ריאליזציה של מטפורה, כך אומרים, ליתר דיוק. האם טרייסי משוגע? האם הוא לא מבחין בין הנמר הפנימי לנמר החיצוני? ואולי הוא, הקצת-משוגע, הוא-הוא דווקא הנורמלי? מי ששומר על אש היחידיות, על כוח הדמיון, מי שלא נכנע למציאות הפרוזאית? פסיכיאטר אחד, ד"ר פינגיצר, הנבון והמנוסה והמעט-תמהוני, סבור שטרייסי הוא משוגע שפוי. כי כל מי שיודע שהוא קצת משוגע, כל מי שיודע שצריך להיות קצת משוגע, הוא-הוא השפוי: "'שאלה בפסיכיאטריה, אתה משוגע?'. 'כן, בוודאי', אמר טרייסי. הזקן הסתכל לעבר הדלת. הוא הניח אצבע על שפתיו. 'בשקט', לחש. 'אני משוגע כי פצעו את הנמר', אמר טרייסי. 'אני משוגע כי מלכתחילה כלאו את הנמר בכלוב. אני משוגע כי הביאו אותו לקרקס. אבל אני גם משוגע מלידה'. 'גם אני, אבל אסור להגיד את זה', אמר ד"ר פינגיצר". ואילו פסיכיאטר נדוש יותר סבור שיש לאשפז את טרייסי, שגישתו מעידה על — שימו לב למונחים! — "שחצנות פסיכוטית ועל בוז לתבונה הקולקטיבית. הנבדק שבוי בבירור בתעתועי דמיון, ומאמין שהוא, באופן אישי, פטור מהחוקים המנחים והמפקחים החלים על שאר החברה. אמונה זו שואבת את כוחה מקשר נמשך עם נמר דמיוני". הקולקטיב נגד היחיד, היחיד השחצן, היחיד שחושב שהוא פטור מחוקי החברה.
סרויאן מוליך את העלילה בחן, והחן רב יותר אם לא נזדקק לעל-טבעי לצורך הבנת העלילה עד תומה, ונדמה לי שאפשר לפרש את הנובלה גם ללא הזדקקות כזו. מאלף להיוודע עד כמה הנובלה הזו בת זמנה. ביקורת התרבות האמריקאית בשנות ה-50 התאפיינה בחרדה כפייתית מפני "חברת ההמונים", שבה יאבד היחיד את אופיו הייחודי. ב-1950 ראה אור ספר סוציולוגיה פופולרי שכבר בכותרתו מובע החשש הזה: The Lonely Crowd ('ההמון הבודד'). בתום העשור, בפתח ספר מפורסם אחר, 'קץ האידיאולוגיה', טען הסוציולוג דניאל בל, שהתיאוריה הזו בדבר "חברת ההמונים" הייתה אכן מרכזית בעשור שזה עתה תם. את טענתה המרכזית, שבל עצמו חשב שהיא שגויה, תימצת יפה כך: "המהפכות בתחבורה ובתקשורת הביאו את בני האדם למגע קרוב יותר זה עם זה; חלוקת העבודה בחברה הפכה אותם לתלויים יותר זה בזה; רטטים בחלק אחד של החברה משפיעים על כל האחרים. על אף התלות הגוברת הזו, על כל פנים, אינדיבידואלים מנוכרים יותר זה לזה. קשרי הקבוצה הישנים והראשוניים של משפחה וקהילה מקומית נופצו [...] האינדיבידואל מאבד מובן קוהרנטי של העצמי". אבל איננו צריכים בעצם להרחיק אל שדות הסוציולוגיה. באותה עיר ובאותה שנה ראה אור רומן מפורסם נוסף שגם הוא עוסק בסכנה של מחיקת היחיד בחבררה הכללית. גם הולדן קולפילד חושש מהזיוף של החיים החברתיים; גם הוא לא רוצה לאבד בבגרותו את האופי שהוא נושא איתו מילדותו; גם הוא מתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי.
גם 'הנמר של טרייסי' וגם 'התפסן בשדה השיפון' הן יצירות רומנטיות ברוחן, ושני הרומנים מתאימים ברוחם לבני הנעורים. •
