המפלגה הדמוקרטית העבירה את החודשיים מאז התבוסה בבחירות לנשיאות בעיקר בהלקאה עצמית, ובצדק. הניצחון של דונלד טראמפ הנחית על הדמוקרטים מציאות שהם סירבו לקבל: הם מפסידים חלקים גדולים מאמריקה. כדי לזכות בהם המפלגה חייבת ניעור רציני ובחינה מחודשת של סדרי העדיפויות.
הבחירות לנשיאות ב-2028 רחוקות מאוד, אך כבר בעוד שנתיים אפשר יהיה להעריך איזה דמוקרטים מתכוונים לרוץ. את מצב המפלגה עכשיו אפשר להשוות למקום שבו הייתה ב-2004, אחרי הפסד קשה במרוץ לנשיאות (ג'ון קרי לג'ורג' וו. בוש) ובקונגרס. גם אז היא נראתה על פי שוקת שבורה, אך שנתיים אחרי ניצחה בגדול בבחירות האמצע, וב-2008 רשמה את אחד הניצחונות המוחצים בהיסטוריה המודרנית. אם מסיקים מסקנות מהתקדים הזה, הרי שמועמד/ת המפלגה ב-2028 הוא שם שאיש לא דן בו עכשיו - אף אחד לא חשב ב-2004 כי ברק אובמה יהיה המועמד כעבור ארבע שנים.
מי שבטוח שייכנס לפריימריז הוא ג'וש שפירו, המושל הכריזמטי של פנסילבניה וכנראה המרוויח הגדול מההפסד של האריס.
גם אנדי בשאר, מושל קנטקי, מתאים לדרישות האלה, וכמוהו גם פיט בוטיג'ג'. אלא ששר התחבורה בממשל ביידן יצטרך לשאול את עצמו האם אמריקה מוכנה לנשיא הומו יותר משהייתה מוכנה לנשיאה. לגאווין ניוסום, מושל קליפורניה, יש כריזמה ואהבה מהבייס הדמוקרטי, אך הוא יצטרך לראות אם האווירה האנטי-פרוגרסיבית באמריקה תשתנה. ההפסד של האריס, שהצטרף לזה של הילארי קלינטון, אומר, כנראה, שגרטשן וויטמאר, המושלת המוערכת של מישיגן, תחכה לעשור הבא כדי לנסות להפוך לנשיאה הראשונה.
הדמקורטים יצטרכו לא רק לשרוד שנתיים כמיעוט בקונגרס, אלא לנסות ולהפוך לאופוזיציה אקפטיבית שאולי תנצח בבחירות האמצע. כרגע לא נראה כי המסקנות המתבקשות מההפסד בנובמבר חילחלו לראשי המפלגה. אותה גרונטוקרטיה שהביאה לכך שג'ו ביידן רץ לקדנציה נוספת בגיל 81, עדיין שם.
דוגמה טובה לכך אפשר היה לקבל כשהדמוקרטים בחרו בגארי קונולי, חבר קונגרס בן 74 המתמודד עם מחלת הסרטן, כנציגם הבכיר בוועדה החשובה ביותר בבית הנבחרים - ועדת הפיקוח. קונולי ניצח בבחירות את אלכסנדריה אוקסיו-קורטז בת ה-35, אך לא לפני שננסי פלוסי בת ה-84 הפעילה את כל כובד משקלה כדי לשכנע חברי מפלגה להצביע עבורו. זה קרה למרות שאוקסיו-קורטז פופולרית מאוד בקרב מצביעים דמוקרטים. במפלגה הדמוקרטית חייבים להבין כי האדמה זזה והם חייבים לזוז איתה. בינתיים זה לא קורה.
