בישיבתה הבאה או בישיבה שאחריה תעמיד הממשלה את היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, בפני מה שהפרוטוקול יקרא שימוע ומה שנכון לקרוא לו זובור. שר המשפטים יריב לוין אוסף בימים אלה מהשרים את כל תלונותיהם על היועצת. הוא מתכוון לשלוח לה את תמצית הטענות מראש, כדי שתתכונן, כמו בבית משפט. האירוע הוא חסר תקדים בתולדות ממשלות ישראל, אבל לא בלתי חוקי. לכאורה, לכאורה.
לוין אמור להיות התובע הראשי, עם כל הפומפוזיות המתבקשת, אלא אם כן בן גביר וקרעי יגנבו לו את ההצגה. היא לא נותנת לנו לחוקק, יזעק לוין. היא לא נותנת לנו למשול.
2 צפייה בגלריה
(לא צועדת לבד: מיארה עם עוזריה חגי הרוש (מימין) ונועה לוזנר ועם מאבטח | צילום: רפי קוץ)
היועצת תשב ותקשיב לטענות, בלי לחץ, בלי דרמות, בלי להחזיר עלבונות. היא תיתן לממשלה את כל הכבוד שמגיע לה. אחר כך תסביר לשרים בנחת, כמו מורה לתלמידיה, מה תפקיד היועץ המשפטי לממשלה ואיך היא מממשת אותו. מאז תחילת כהונתי, לפני קרוב לשלוש שנים, תאמר להם, הממשלה הקודמת והנוכחית קיבלו כ-600 החלטות. כמה מתוכן פסלתי?
שמונה החלטות מתוך יותר מ-600, תאמר להם. קצת יותר מאחוז אחד. ואז היא תפרט את הנושאים והפרשיות שבהם היא וצוותה סללו דרכים שאיפשרו לממשלה להגשים מדיניות, לנהל מלחמה, להימלט מכישלונות וממבוכה בישראל ובעולם. הרשימה ארוכה. ביטחון, התיישבות, תקציב – אלה שלושת הנושאים שעליהם קמות ונופלות ממשלות. היועצת הייתה שם בשבילם, בשלושת הנושאים (היא לא אהבה את ההחלטה של נתניהו לקחת ממשרד הביטחון את השליטה ביו"ש ולתת אותה לשר האוצר סמוטריץ'. לפי תפיסתה שר צריך לכהן במשרדו, לא במשרדים אחרים. אף על פי כן לא התנגדה למהלך – הוא חוקי).
התקציב, למשל. הממשלה הנוכחית העבירה שלושה תקציבים. עבודת ההכנה הייתה רשלנית. לוח הזמנים היה בלתי אפשרי. אף על פי כן הייעוץ המשפטי הצליח לארוז את החוק ולאפשר את העברתו. סמוטריץ' ראה צורך להודות ליועצת על תרומתה בכל אחד מנאומי התקציב בכנסת, מה שלא הפריע לו לקרוא השבוע לפיטוריה.
החוק מחייב את שרי הממשלה לחתום על חוברת התקציב. באחד הדיונים ביקש מזכיר הממשלה יוסי פוקס להחתים את השרים על חוברת ריקה. הוא לא הבין מה הבעיה. היועצת ניגשה בשקט לנתניהו והסבירה לו את הבעיה. הוא הבין, יצא החוצה, האיץ את תהליך העבודה וחזר עם חוברת מודפסת.
אחרי שתספר לשרים מה נתן להם הייעוץ המשפטי היא תאמר להם איפה היא מציבה להם קווים אדומים. היא לא באה להתנצל לפניהם; היא לא תמרח אותם בהבטחות.
בהרב-מיארה לא תשתנה בעקבות השימוע והם לא ישתנו.
הכוונה של לוין היא להביא בסוף הדיון להצבעה ניסוח שאומר, לממשלת ישראל אין אמון ביועצת המשפטית לממשלה. להצבעה לא תהיה משמעות מעשית: לא תהיה הדחה, לא כרגע. בממשלה מתוקנת הייתה להחלטה כזאת משמעות הרת עולם, התפטרות מיידית, משבר חוקתי, סערה פוליטית. בממשלה הזאת גם הלא-נורמלי התנרמל.
מותר להניח שהיועמ"שית תרשום לפניה את ההחלטה – הא ותו לא. הצהרות מהסוג הזה היא חוטפת אחת לכמה ימים: בעלבונות לא יפטרו אותה. אשר לנתניהו, הוא יקווה שהזובור ירגיע לפי שעה את בן גביר, סמוטריץ', והגרעין הכהניסטי בין שרי הליכוד. לנתניהו יש יחסים מורכבים עם היועמ"שית.
הנושא החם ביותר על שולחנה הוא גיוס החרדים. היא תשוב ותבהיר לשרים שלא תיתן לחוק השתמטות לעבור – זה אחד הקווים האדומים בארסנל שלה. שר הביטחון כ"ץ עובד מאז מינויו, בשיתוף עם המפלגות החרדיות, על הנפקת חוק שיכשיר את המשך השתמטות החרדים. לכך נבחר. בניגוד לפרסומים שונים, הוא לא נפגש עם מיארה לדיון על ההצעה שלו. מה שהיא תאמר לו הוא לא רוצה לשמוע.
גלנט היה בעל הברית שלה במאבק הגיוס: היא נותרה לבד בחזית. ההתנגדות שלה למריחת הגיוס נשענת על שלושה אדנים פרקטיים: ראשית, צה"ל הבהיר רשמית שחסרים לו עשרת אלפים חיילים, מתוכם 7,500 במערך הקרבי; שנית, הגיוס ההמוני למילואים עולה סכומים אדירים לאוצר המדינה ולמשק ומקשה מאוד על מקבלי הצווים; שלישית, הפרת השוויון בנטל מנוגדת לערכי היסוד של החברה הישראלית.
מעבר לכך, בכל המאמץ של נתניהו ושריו להגיע לנוסח שיאפשר לחרדים להמשיך לא לשרת לא הושקעה עבודת מטה: הכל נעשה בחפיף, בכפוף לאילוצים פוליטיים ויחצניים. הממשלה ויתרה על התמודדות עם נתונים ועל תרומתם של גורמי המקצוע. ההישרדות הייתה לחזות הכל.
שרי הממשלה נאבקו, ועדיין נאבקים, כדי למנות לתפקידים בשירות המדינה אנשי אמון משלהם, אנשים פוליטיים. המאבק נתפס במפלגות הקואליציה כניסיון של האליטה הוותיקה לסגור את הדלת בפני אליטה חדשה. בהרב-מיארה ראתה את זה אחרת, כוויתור על השיקול האיכותי במינויים ממשלתיים. הכישלון הכמעט טוטאלי של הממשלה בסיוע לאזרחים שנפגעו במלחמה, בטיפול במפונים והחזרתם ובטיפול באנשי המילואים נבע לדעתה מאיכותם הנמוכה של המנכ"לים שמונו. היוצא מהכלל מעיד על הכלל: כשהממשלה הייתה בהלם, למחרת 7 באוקטובר, היא מינתה את משה אדרי, מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, לנהל את פרויקט תקומה ביישובי העוטף. אדרי הצליח בתפקידו ופרש. הוא בלט לטובה בנוף הכללי.
המאבק הגדול הוא על ניהול נציבות שירות המדינה, ודרכו על שירות המדינה כולו. הממשלה מבקשת למנות לנציב מקורב שיהפוך את השירות לסוכנות לחלוקת ג'ובים לנאמנים פוליטיים ואישיים. היועצת מתנגדת. ההכרעה תהיה בבג"ץ.
על המתח בין אילוץ פוליטי לשיקול יחצני יעיד האירוע הבא. כשפרץ, בעקבות הכרעת בג"ץ, משבר הגיוס, הממשלה נתנה לעצמה תשעה חודשים לגיבוש החוק. בהרב-מיארה נפגשה עם נתניהו. היא הציעה לו להאריך את תקופת גיבוש החוק לשנה. נתניהו הבין שהארכה תיתקל בביקורת בדעת הקהל. לכן דחה את ההצעה. בינתיים פרצה מלחמה והמשבר החריף. למחרת 7 באוקטובר החרדים גילו נכונות להתפשר. אחר כך, בלחץ הרבנים, הקשיחו עמדות. סמוטריץ' כרת ברית עם החרדים וירד בסקרים מתחת לאחוז החסימה: הציונים הדתיים, שדמם נשפך בחזית, לא יכלו לקבל את סרבנות החרדים. נתניהו נקלע לסתירה שהייעוץ המשפטי לא יכול ליישב. אף על פי כן, השרים תולים את כישלונם בייעוץ.
דאחקות ונקמה
כהונת היועץ המשפטי לממשלה היא מינוי חד פעמי, לשש שנים. בהרב-מיארה, 65, מסכמת בימים אלה מחצית קדנציה. קודמיה נשאו את עיניהם למינוי בבית המשפט העליון. היא חפה משאיפה כזאת. זה תפקידה האחרון בשירות המדינה. כשתסיים היא תגשים שאיפה אחרת – לנסוע לתקופת זמן לטוסקנה, כמובן, אם איטליה לא תסגור את גבולותיה לישראלים.
גדעון סער נימק את ההחלטה שלו למנות אותה בעיקר בשני טעמים: היא תהיה יועצת "מאפשרת" שתסייע לממשלה לעבוד והיא תהיה ביטחוניסטית. בשתי הדרישות האלה עמדה על מלא, על פי תפיסתה. השנה הראשונה שלה, מול ממשלת בנט-לפיד, הייתה חלקה. היא לא הכינה אותה לשתי הסערות המושלמות שנפלו עליה ועל המדינה: המהפכה המשטרית והמלחמה. היא גדלה עם שתיהן.
המהפכה המשטרית פגשה אותה עוד לפני שהוכרזה, כאשר לוין, במשא ומתן על הקמת הקואליציה, הבטיח לבן גביר חוק משטרה חדש, שיכשיר אותו כמפכ"ל-על של משטרת ישראל. בן גביר דרש את החוק כדמי רצינות. לוין קיים. הוגשו עתירות לבג"ץ, ובהרב-מיארה סירבה לייצג את הממשלה בפני השופטים. היא טענה שהחוק הופך את המשטרה מגוף לשירות הציבור לגוף לשירות השלטון. בג"ץ הוציא צו ביניים. הרכב נרחב של שופטים, בראשות עוזי פוגלמן, אמור לפרסם את החלטתו בעשרת הימים הקרובים. אם יחליט לקבל את העתירות, יפרוץ משבר פוליטי.
בן גביר כעס על השהיית החוק שלו. הוא פתח במסע נקם שהגיע לשיא בדרישה לפטר את היועצת. זה לא מפריע לו להחליף איתה מפעם לפעם דאחקות בישיבות הממשלה.
היועצת בלמה את לוין כאשר ניסה להגיש את סעיפי המהפכה שלו כהצעות חוק מטעם הממשלה. חוק אחד נועד להבטיח לקואליציה רוב בוועדה לבחירת שופטים: היא תשלוט במינויים; חוק שני נועד לפטור את הממשלה, ורק אותה, מביקורת בג"ץ על סבירות החלטותיה. ההצעה הראשונה נעצרה בליל גלנט הראשון וצצה מחדש לאחרונה; ההצעה השנייה נפסלה בבג"ץ.
היא מוצאת את עצמה כביטחוניסטית בקבינט שרוב חבריו לא שירתו בצבא או שירתו בכאילו. נתניהו מאושר: שום רב-אלוף או אלוף לא מאתגר אותו. הוא הגיע לנקודה שבה הוא בטוח שהוא היחיד שמבין. לא מזמן השתתפו בכירי משרד המשפטים ביום עיון שעסק בעלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית. כל קיסר, אמר המרצה, התחיל את כהונתו בהבטחות לרפורמות שייטיבו עם העם. בסוף גמר כמו נירון קיסר, בחגיגה מול האש שמכלה את רומא.
רבים שואלים איך היא מחזיקה מעמד. העלבונות שמטיחים בה היו אמורים לפגוע בה גם כמשרתת ציבור, גם כמשפטנית, גם כאישה. היא מסרבת לקחת את שפת הביבים הזאת אישית. באחת מישיבות הממשלה השר דודי אמסלם השתלח בה כדרכו ואז סיים בהערה על התסרוקת שלה. נתניהו העיר לו. מיארה יצאה להגנתו של אמסלם: "תן לו לדבר", אמרה. "זה חופש ביטוי".
היכולת שלה לעמוד בהתקפות עליה קשורה לקריירה המשפטית שלה, שהייתה רובה ככולה בתחום הליטיגציה האזרחית. זה עולם שבו תובעים ונתבעים ופרקליטיהם מנהלים קרבות רחוב עזים ובסוף עוברים דף והולכים הלאה. אבל זה גם אופי. עוזריה הקרובים מדברים בהערכה על החוסן הנפשי שלה והמזג היציב. לא קל להוציא אותה מהכלים.
היא ירשה את המשנים והעוזרים שלה מקודמה, אביחי מנדלבליט. נוסף אליהם שרון אפק, הפצ"ר לשעבר. במאבקים הציבוריים בולטים במיוחד ד"ר גיל לימון, המשנה לענייני ייעוץ, ואביטל סומפולינסקי, המשנה לעניינים חוקתיים. העוזרים הקרובים הם ד"ר חגי הרוש, ד"ר יונתן קרמר ונועה לוזנר. זאת המעטפת שמגינה עליה, מזינה אותה במידע ומאתגרת את החלטותיה. ככל שמחריפה הביקורת מבחוץ כך מתחזקת הסולידריות הפנימית: מיארה לא צועדת לבד.
מישהו אחר היה מתאונן שהוא קורבן. נתניהו כדוגמה; לוין כדוגמה. היא לא נוהגת כך, אולי גם לא מרגישה כך. אין לה צורך ברחמים עצמיים.
היא מבינה שהיא אחרונה על הרכס. אם וכאשר ימונה מישהו במקומה הוא יחתור לסדר משטרי אחר. אבן הדומינו הבאה שתופל תהיה בית המשפט העליון, ואז השב"כ וצה"ל. המשטרה כבר נפלה, בהסתייגות אחת: לאגף החקירות יש ראש חדש, ניצב בועז בלט, מינוי של בן גביר אבל קצין מקצועי שצמח בחקירות. בינתיים שיתוף הפעולה בין אגף החקירות, הפרקליטות וצוות היועמ"שית נמשך ללא הפרעה.
חופש פעולה לצה"ל
אמרנו שהיחסים בינה ובין נתניהו מורכבים. ברמה אחת, מכונת הרעל מגויסת כולה נגדה, מערוצי השידור הביביסטיים ועד אחרון הצייצנים ברשת. ברמה שנייה, משפט נתניהו כורך את שניהם יחד, האחד כנאשם שחותר תחת לגיטימיות התביעה, השנייה כמי שעומדת בראש אותה מערכת; ברמה שלישית, המערכת שלה אמורה להגן על נתניהו ומגינה עליו מפני דרישה לנבצרות, מפני עתירות נגד פיטורי שרים ועוד; ברמה הרביעית, התפקיד מחייב את שניהם לעבוד יחד. נתניהו יודע להיות אינסטרומנטלי: כשצריך, האינטרס מנצח כל טינה.
מפתיחת המלחמה מיארה הבטיחה שלממשלה ולצבא יהיה חופש פעולה מלא. ההיתרים שניתנו לרגל המלחמה (ההכרזה על מצב חירום, למשל, היחס לנוח'בות שנעצרו ועוד) היו חריגים ביחס לעבר. היועצת נאבקה כדי שאהרן ברק, השטן הגדול בעיני הביביסטים, ימונה לייצג את ישראל בבית הדין בהאג. ברק שיכנע את השופטים לא להורות לישראל להפסיק את הלחימה – הישג משפטי שחסך למדינה צרות גדולות.
משפטנים בעולם מוטרדים מאוד בשל הפגיעה של צה"ל בבלתי-מעורבים בעזה. מיארה הוטרדה בשל ההשלכות בהאג. לדעתה, הקמת ועדת חקירה ממלכתית הייתה בולמת את ההליכים נגד ישראל. בנושא עצמו, קולה לא נשמע.
הוא לא נשמע גם בשתי סוגיות אחרות שעוררו ספק לגבי שיקול הדעת של התביעה. סוגיה אחת היא המעצר הממושך של ארי רוזנפלד, הנגד שגנב מצה"ל מסמך מודיעיני שמקורו סודי ביותר; סוגיה שנייה היא ההחלטה להאשים בעבירת טרור את ארבעת פעילי המחאה ששיגרו נורים אל ביתו של נתניהו בקיסריה.
הפרקליטות השיבה שהעבירה של רוזנפלד, הנגד, חמורה. כך כתב גם, בפסק דין מנומק, שופט שמרן בבית המשפט העליון. אילו היה נשפט בבית דין צבאי, היה נעצר אוטומטית עד תום ההליכים. לגבי הארבעה, החוק למאבק בטרור מכיל את יסודות העבירה שבה הם מואשמים.
ההסבר צולע, אבל עמית איסמן, פרקליט המדינה, עומד מאחוריו. והיועצת בחרה לא להתערב: יש ביניהם חלוקת עבודה. אתמול החליט בית המשפט לשחרר את הארבעה למעצר בית. הוא לא מצא במעשיהם ראיות לטרור.
היא מקפידה להשתתף בכל ישיבות הקבינט ובחלק מישיבות הממשלה. בדרך כלל הישיבות מתעכבות בשעתיים-שלוש, לא ברור למה, ואז נמתחות לתוך הלילה. נתניהו מפליא לעשות בניהול ישיבות הסרק האלה, מקשיב ברצינות לכל שר, לא מנקר לרגע, זוכר לצטט בדברי הסיכום שלו כל דובר בשמו ובטענותיו ואז מסיים ללא החלטה.
היא נדרשה לשתי החלטות משמעותיות במשפט נתניהו. הראשונה, כאשר השופטים הציעו לתביעה לוותר על סעיף השוחד בתיק 4000. צוות התביעה פתח בהתייעצות בהשתתפות היועצת וצוותה. ההחלטה הייתה להמשיך כרגיל. בשלב מאוחר יותר השופטים הציעו לשני הצדדים לפתוח בהליך של גישור במטרה להגיע לעסקת טיעון. התביעה אמרה לא. הנימוק: זה תירוץ לגרירת רגליים, להארכה נוספת של התהליך המשפטי. אם נתניהו מוכן לעסקה הוא יודע את הכתובת – הדלת פתוחה.
בעדותו, נתניהו מנסה לשכנע את השופטים שפסק הדין שלהם במשפטו יחרוץ את גורל המדינה. התביעה לא קונה את זה. הרושם שעולה מההתייעצויות האחרונות הוא שהביטחון של מיארה בתיק לא נסדק. קוצר הרוח שעולה מההתבטאויות של השופטים לא דבק ביועצת.
לא ז'אן דארק
בהפגנות בקפלן הניפו נשים וגברים ברמה את תמונתה של בהרב-מיארה. היא הוצגה כאייקון, כגיבורת הדמוקרטיה, ז'אן דארק של ישראל הישנה. היא לא אהבה את הניכוס, לא התפעלה מהפופולריות והוטרדה מההשלכות על האפקטיביות של עבודתה במשרד. את תפקידה כיועצת משפטית לממשלה היא תופסת כתפקיד לא פוליטי. היא לא מכתיבה מדיניות: מדיניות היא מרחב השליטה של הממשלה; היא משרתת ציבור. אבל בשיח המקוטב שנוצר בשנים האחרונות בישראל ובעולם כל דבר פוליטי, אפילו הקורונה.
המהפכה המשטרית הציבה אותה בפוליטיקה בעל כורחה. על כף אחת של המאזניים העם, באמצעות שליחיו הנבחרים; על הכף השנייה מיארה. אם היא תפוטר או תתפטר, אם היא תועלה קורבן לרצון הרוב בכנסת, קללת הפילוג שרובצת על המדינה זה שנתיים תיעלם באחת.
זאת אשליה, כמובן. גם אם הקורבן יוקרב הקללה לא תימוג. להפך, סילוקה יוביל אותנו לתהומות חדשים: עם האוכל יגבר התיאבון. אין פלא שיותר משהיא מודאגת מפיטוריה היא מודאגת ממה שיתרחש אחר כך: החוקים הבאים, המינויים הבאים, ההחלטות הבאות. המבחן הוא לא שלה. הוא של כל מי שחרד לקיומה של ישראל כחברה מתקדמת, ערכית, ממלכתית. המבחן הוא קודם כל של אחד, בנימין נתניהו: איזו ישראל הוא מתכוון לייצר לנו ביום שאחרי פיטוריה של גלי בהרב-מיארה.
בבוץ הלבנוני החדש
המחסום על גדר הגבול צהוב ואימתני. קונצרטינה נפרסה לרגליו כדי למנוע מחזירי בר להיכנס. דניאל, קצין האג"ם של חטיבה 188, מצטייד במפתח ויורד מהג'יפ. הוא מבוסס בבוץ, ניגש לקצה המחסום ופותח את המנעול שמפריד בין ישראל ללבנון. למה מנעול? למה מפתח? מאז שחבורה בשם "עורי צפון" התנחלה בשטח בין המחסום לגבול, בהר שקד, סמוך למוצב שמגן על מושב אביבים, בצה"ל לא לוקחים סיכונים. החבורה, כעשר נפשות, פונתה. היא ממשיכה לטפח את החזון שלה באינטרנט, ארץ ישראל עד נהר פרת, כולל "סוריה" (המירכאות במקור) ו"לבנון", מדינות שדינן להימחק, והתיישבות יהודית ב"חבל לבנון המתחדש". מתבקש לקרוא להם הזויים, אבל ייתכן שהם מחוברים למציאות יותר ממני.
הבוץ הלבנוני קיים בשיח הישראלי מאז מלחמת לבנון הראשונה. כמעט שכחתי שהוא גם מציאות, חלקלקה וטובענית. ביום שלישי הצטרפתי לאור וולוז'ינסקי, מח"ט 188, שיצא לסיור בשני כפרים ששמותיהם זכורים ממלחמות קודמות: מארון א-ראס, מול אביבים, ויׇארוּן, מול יראון. גשם ירד מאז הלילה: היה קר ורטוב. ענן כבד רבץ על ההר: הראות הוגבלה לעשרות מטרים בודדים. הדרכים, שבעבר היו מכוסות באספלט, היו לעיסה בוצית. הג'יפים החליקו בעלייה להר.
פעם חיו במארון א-ראס כאלפיים נפש. בתיהם השתרעו על שלוש שלוחות, בגובה של למעלה מ-900 מטרים. נותרו ערימות של פסולת בניין, עמודי חשמל, שלדי רכבים, בית אחד שעומד על תילו. הלוחמים מצאו מתחת למרכז הכפר אולם תת-קרקעי ענק, מצוייד בכל סוגי הנשק, מוכן להזנקה.
188 היא חטיבת שריון סדירה. "הגדודים שלי לוחמים כרגע בשלוש חזיתות: בלבנון, בעזה ובסוריה", אמר וולוז'ינסקי. "יש להם ניסיון קרבי שלא היה לאף אחד בדור הלוחמים שלי. חבר'ה רציניים, טובים מאיתנו".
מארון א-ראס היה אחד הכפרים בלבנון שהחטיבה כבשה. איך אתה קורא את המציאות כאן, שאלתי.
"זאת מלחמה קצת מוזרה", אמר. "האויב לא נלחם כפי שציפינו. מצאנו כפרים מבוצרים, עם מרחבים תת-קרקעיים גדולים. בדרך שבה לחמנו הוצאנו את האויב משיווי משקל. הוא נסוג כשהוא משאיר את כל האמל"ח מאחוריו וחוליות קטנות שעושות גרילה.
"המערכה הנוכחית היא התיקון לעבודה הבלתי גמורה במלחמת לבנון השנייה, ב-2006".
מה ההבדל בין לחימה בעזה ללחימה בלבנון, שאלתי.
"הלחימה לעזה היתה יותר קרובה", אמר. "כאן נלחמנו מול המעטפת".
מה נותר לכם לעשות, שאלתי.
"אנחנו אוכפים את הסכם הפסקת האש", אמר. "סורקים את השטח, חושפים קטעים מיוערים, מוצאים אמל"ח, הורסים ומפוצצים תשתיות, שומרים על משמעת מבצעית. הכל מתבצע בקו הכפרים הראשון. אנחנו לא נכנסים לכפרים חדשים".
אני לומד מפי המח"ט משהו שלא הייתי מודע לו: הכניסה של צבא לבנון לדרום, במסגרת ההסכם, איטית מהצפוי. צל"ב נכנס לאל-חיאם, עיירה ליד מטולה. "סוג של ניסוי", אמר המח"ט. ההתקדמות נעצרה שם. ייתכן שהיציאה של צה"ל מלבנון תידחה מעבר ל-60 הימים שנקובים בהסכם. "הנחתי שאם יהיה הסכם הפסקת אש לא נישאר ואם נישאר, לא ייתנו לנו לעזוב", אמר המח"ט. "המבחן שלנו הוא באכיפה. אסור לאפשר לחזבאללה להתבסס פה".
600 אלף לבנונים שהתפנו מהדרום מחכים לחזור, אמרתי.
"ייקח להם הרבה מאוד זמן", אמר. "תסתכל על הכפרים: לא נשאר מהם הרבה".
נסענו ליארון, כפר עשיר, בעיקר בזכות הכסף ששלחו התושבים שהיגרו למערב, לצפון ולדרום אמריקה. רבים בנו בכפר בתי נופש: המשפחות היו מבקרות בקיץ וחוזרות. ב-1984, כשצה"ל ישב בדרום לבנון, נערך בכפר ביקור חגיגי של חברי קיבוץ יראון.
השנה, עד לתמרון הקרקעי, האש שנורתה מיארון סיכנה את אביבים, יראון, סאסא, דולב וכל מה שביניהם. המטרה הראשית של חיזבאללה הייתה הבסיס הצבאי על פסגת הר מירון. השאר נפל בדרך.
וולוז'ינסקי מנצל את הפסקת האש לשיחות עם החיילים בשטח. "זאת הזדמנות להכיר אותם מקרוב", הוא אומר. "אני מדבר איתם על ערכים ועל מותר ואסור בלחימה. יש דילמות: להרוס או לא להרוס. בית שלא שולט בשטח ולא נמצא בו אמל"ח לא הורסים; לפי נוהלי הפתיחה באש אסור לאף לבנוני להיות כאן. אבל מגיע רכב ובתוכו משפחה. אתה יורה או אתה לא יורה.
"ברור שאתה לא יורה: אנחנו לא הם. זה לא שאין תקלות: במלחמה יש תקלות. אבל אנחנו צריכים להיות אנחנו גם אחרי המלחמה".
הוא סיפר על מקרה של ביזה בסג'עייה, ברצועת עזה. מג"ד תפס חייל שנסע במשאית "טטרה" שבזז לכיוון ישראל. על המשאית היו טלוויזיות שלקח מבית שהיה מיועד להריסה. "תחזירו מיד את המשאית לסג'עייה", הורה המג"ד. הוא התקשר ישירות למצ"ח.
"אנחנו פה למשימה מבצעית", סיכם. "לא לשום דבר אחר".
