1.
השופטת רבקה פרידמן פלדמן חתומה על המשפט הכי נדרש היום בכל הנוגע להמשך המלחמה. "גם הנצח הוא קצוב", היא אמרה לצדדים במשפט נתניהו. למעשה, זו הייתה קריאה נואשת לסיים את הסאגה הזאת. אני מקווה שהיא לא תכעס עליי אם נשתמש בהתבטאות שלה בבית המשפט, ונצעק שגם למלחמה בעזה חייבים לקצוב זמן. ובקיצור: לסיים את המלחמה, לצאת מעזה. אם תרצו, להכריז על "ניצחון מוחלט" ולעשות כל מאמץ לתת הכל תמורת הכל ולקבל את החטופים והחללים שלנו. די.
סיום המלחמה קרוב לוודאי יסיים את הלילות המסויטים עם הטילים המשוגרים עלינו מתימן, ויאפשר לנו להיערך להגנה על שמיה של ישראל בעזרת הקמת קואליציה בינלאומית שתכה בחות'ים. קודם לכל מהלך, צריך לסיים את הטרגדיה הלאומית של החטופים והלחימה בעזה. זה לא נורמלי להמשיך מלחמה שמעטים עדיין סבורים שיש לה תכלית.
2.
הצבא יגיש את סיכומי התחקירים על אסון 7 באוקטובר בתוך חודש. ומה על התחקירים שנוגעים למקבלי ההחלטות, של ממשלת הימין על-מלא? אסור להרפות מהדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית - זה לא נורמלי שאלו ששולחים את הילדים שלנו לשדה הקרב לא יישאו באחריות. זה לא נורמלי.
3.
חשבון הנפש שעושים באמריקה אחרי התמוטטות המשטר הסורי הוא מרתק. כך, במכתב למערכת ה"וול סטריט ג'ורנל" נשאל איפה מזכיר המדינה לשעבר ג'ון קרי - שבספטמבר 2016 הודה לעמיתו הרוסי סרגיי לברוב על "עיצוב השלום" בסוריה, מהלך שסייע למשטר הדמים של בשאר אסד ולחיזוק השפעתה של רוסיה במזרח התיכון. ומה עם אובמה, שואל הכותב - הנשיא לשעבר שאיים על אסד כי אם ישתמש בנשק כימי נגד עמו הוא יחצה קו אדום, וכאשר אסד עשה זאת למרות האיום, הוא לא עשה דבר.
ואני נזכר איך קרי הציע לישראל בשעתו תוכנית ביטחון בדרך להקמת מדינה פלסטינית בגדה - תוכנית שבוגי יעלון דחה בבוז. ניצלנו.
ובכל זאת, מה נעשה כדי להפסיק את עימותי הדמים בינינו לבין הפלסטינים בגדה?
4.
השר לעניינים אסטרטגיים רון דרמר לא מתראיין אצלנו, רק באמריקה. בראיון ל"וול סטריט ג'ורנל" הוא ליגלג על ההאשמות נגד ישראל בביצוע ג'נוסייד בעזה. "אנחנו זוכים בפרסי נובל יותר מכל עם אחר, אבל אנחנו אידיוטים ככל שזה מדובר בביצוע פשעי מלחמה, בג'נוסייד", הוא אמר, והסביר: "האוכלוסייה הפלסטינית גדלה פי עשרה יותר ממה שהייתה ב-1948".
כך אומר השר לעניינים אסטרטגיים. אבל זה לא מצחיק.
5.
ימי החנוכה מביאים איתם, לצד הדלקת הנרות, גם סיפורי גבורה - שלעיתים מעוררים מבוכה ולפעמים סוג של מצוקה. חזרתי ללאה גולדברג, שגם סירבה להתגייס בשעתו לעידוד ההשתתפות במלחמה על כל צורותיה. "אני מאמינה כי נעים יותר לשמוע את השירה הטיפשית ביותר של גן ילדים מאשר את קולות התותחים מן הטיפוס המשוכלל ביותר", היא כתבה. "אני מאמינה שהגוף החי, החם, הנושא בקרבו אפשרויות של אהבה וסבל לכל צורותיהם, גופו של האדם החי, חשוב לחיים אלה מכל גוויות ההרוגים (ואפילו הם גיבורים בשדה הקטל...). משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח".
אל תשכחו: ניתנת לכולנו ההזדמנות לחשוב ולהביע דעה. אחרת נמשיך לחיות במציאות לא נורמלית.
צריך לסיים את הטרגדיה הלאומית של החטופים והלחימה בעזה. זה לא נורמלי להמשיך מלחמה שמעטים עדיין סבורים שיש לה תכלית
