לפני כמעט 26 שנים נכנס טוני סופרנו לקליניקה של מי שתהפוך לפסיכיאטרית שלו. התקף החרדה הביא את המאפיונר האלים להתלבט איזו כורסה לבחור, בסיטואציה שברור שלא טבעית לו. ברגע אחד נולד אנטי-גיבור שמתקיים בעולמות של רובים וכדורי ציפרלקס.
"הסופרנוס", שנחשבה לסדרה הכי אלימה על המסך, הייתה גם זו ששינתה את האופן שבו מספרים סיפור בטלוויזיה. היא הציגה מורכבות של פושע רצחני שיכול להיות שברירי לעיתים. טוני סופרנו גרם לצופים לאהוב אותו ולהתייסר על אהבתם. הוא היה מציאותי בתוך מציאות בלתי אפשרית.
בניגוד לזה, כבר בעונתה הראשונה של "משחק הדיונון" היה אפשר להבין שהיא לא השתמשה באמצעי האלים כדי לספר את סיפורו של הגיבור סונג ג'י-הון. היוצר וואנג דונג-היוק סיפר בראיונות איתו שהסדרה באה לומר משהו על האנושות. משימה גדולה בהחלט. בטח כשמדובר בסדרה שיצרה הייפ עצום, עם ציפיות שעונתה השנייה לא תיפול ברמתה בעלילה.
העונה הראשונה הסתיימה כשג'י-הון ניצח במשחק. שלוש שנים אחרי, הוא מיליארדר שמחפש נקמה. הוא חובר לג'ון-הו, הבלש מהעונה הקודמת, ויחד הם מנסים לחשוף את האנשים שעומדים מאחורי התוכנית על ידי חזרתו של ג'י-הון למשחק לפעם נוספת. העונה השנייה שנהנתה מתקציב ענק ראויה לצפייה. היא סוחפת ומחדשת, והגיבור בה מצליח להתפתח.
העולם של "משחק הדיונון" נמצא במצב קיצון. עשירים מופלגים מול עניים מרודים, הישרדות מול נהנתנות חייתית, אנשים חשופים כל כך מול אנשים עם מסכות, לב גדול מול לב אבן. במובן הזה העונה השנייה של הסדרה מתקיימת באותה מציאות. זה עדיין עולם קר ואכזרי. עדיין יש צורך לקיים בו מלחמת הישרדות.
במציאות לא צריך את "משחק הדיונון". הזוועות שמתרחשות בעולם האמיתי אולי משקפות את הטבע האנושי, אבל הן עדיין מתחמקות מהמציאות עצמה: חטופים ומתים, חקירות שמכוונות לראש הממשלה ואשתו, גזירות ינואר, אלימות משטרתית ואנטישמיות ברחבי העולם. במובן הזה "משחק הדיונון" היא העולם של פעם. פנטזיה מוחלטת בשאלות על מוסר ועל צדק. היא פריבילגיה שאינה קיימת במציאות של היום. היא אסקפיזם אלים לאנשים שכבר חיים במציאות אלימה.
אימה מקבלת שם כשהיא כל כך עצומה, כל כך גדולה וכואבת, כשהיא נוגעת בכל כך הרבה אנשים עד שמאירוע שהתרחש באיזה יום ושעה, היא הופכת להיות מועד. 7 באוקטובר למשל, יום השואה. היא מקבלת טקס, שמות ופנים. האימה של ג'י-הון מתרחשת דווקא אחרי שהוא מפסיק להתקיים כמספר 456. במציאות שאחרי המשחק. בהבנה של מה שקרה. החקירה האישית, הצורך למצוא את זיק הרוע. לגדוע אותו. להאמין שהעולם יכול להיות שוב בסדר. שאין מצב שגיהינום ייווצר בשביל שעשוע.
טוני סופרנו היה סיפור של איש מורכב. ההרג אף פעם לא היה האמצעי האמנותי שנועד לזעזע אותנו, הוא היה בסופו של דבר אמצעי לזעזע את מורכבותו הנפשית. אבל אין "סופרנוס" בלי טוני סופרנו. "משחק הדיונון", לעומת זאת, יכולה להמשיך להתקיים גם בלי הגיבור שלה. הוא פשוט יכול להתחלף באחד אחר. להחליף את כל האנושות יהיה בעיה גדולה קצת יותר.
בקטנה
עד לאחרונה התרגלנו לכך שארגוני הטרור כיוונו את ירי הרקטות לשעות עגולות, אפילו בדיוק למהדורות החדשות, כדי להבהיל את כולם בשידור חי. החות'ים בחרו לעצמם פריים-טיים אחר. הם מכוונים להשכמות ליליות כי הם הבינו את המציאות: עדיף לפגוע בחיים עצמם ולהפוך את כולנו לזומבים עייפים ולא במציאות שאפשר לכבות בשלט.
