כשהסופר וההיסטוריון מוטי זעירא ביקש מהבמאית המיתולוגית נעמי פולני, כלת פרס ישראל, לכתוב את הביוגרפיה שלה, היא כמעט זרקה אותו מכל המדרגות. לקח לה זמן עד שהסכימה לשתף פעולה. "היא אמרה לי, 'אני לא חשובה, החומר חשוב'", הוא מספר. "היה לה מונח, 'טובת החומר', שלפיו הזמרים משרתים את השיר, התנועה משרתת את השיר, וגם היא משרתת את השיר".
הם נפגשו במשך שנה, אחת לשבועיים. "עברנו על כל תחנות חייה", אומר זעירא. "הפגישות האלה היו חוויה יוצאת דופן כי היו לה שפה מיוחדת וחוש הומור מטורף. בכל פעם שבאתי אליה, הרגשתי שאני נהנה ממופע פרטי. יכולתי גם לראות את ההידרדרות במצבה. בשלב מסוים היא כמעט לא יכלה לזוז, והזיכרון שלה נחלש, אבל חוש ההומור והערנות נשארו".
בשבוע שעבר, שמונה חודשים אחרי פטירתה של פולני, יצאה הביוגרפיה שכתב זעירא, ושמה "זה הכל עניין של אופי" (ספריית יהודה דקל). "הכרתי את נעמי הרבה קודם", אומר זעירא. "היה לי קשר איתה בזכות ביוגרפיות קודמות שכתבתי – על חיים חפר, תרצה אתר ונעמי שמר. חניכים שלה שדיברו איתי – גברי בנאי, שייקה לוי, יהורם גאון – העריצו אותה. כולם ציינו שהם קיבלו ממנה את היסודות החשובים ביותר של עמידה על במה".
מה היא חידשה לך?
"היא סיפרה הרבה על תקופת הצ'יזבטרון ועל שתי התוכניות של התרנגולים. סיפרה גם על הרומן עם ליאור ייני. בהרבה שיחות עלה נושא הכסף. היא לא דאגה לעצמה. תמיד נזקקה לעזרה של חברים כדי להתקיים".
מה היא אמרה על החזרה בתשובה של שני ילדיה, איה ויותם?
"היא לא אהבה את זה, כי היא ראתה בכך בגידה בחינוך שקיבלה מאבא שלה ומסבא שלה, אבל היא קיבלה את הדרך שלהם. הדבר העיקרי שקלטתי ממנה הוא שהיא עצובה מזה שלא נשאר מהאמנות שלה שום דבר. היא אמרה, 'הייתי גאה וטיפשה, לא נתתי לצלם ולהקליט, וככה לא נשאר כלום'"
