מתחילת המילניום הנוכחי קיבלנו טלוויזיה באמת משובחת ובעיקר בועטת. חטפנו בוקסים בבטן מ'אוז', למדנו על מכונות הרעל הפוליטיות ב'בית הקלפים', סבלנו מבחילות אחרי פרקים קשים של 'משחקי הכס' וקיבלנו פרספקטיבה אחרת על משפחה וכסף בזכות 'יורשים'. עברנו מנעד של רגשות שגרמו לנו לבכות ולחשוב ולראות את העולם קצת אחרת, אבל בשום שלב לא העניקו לנו את הבאזז הזה במוח שקורה כשנכנסים למצב זומבי.
בשנים האחרונות משהו השתנה. המסך שוב מתמלא בקומדיות רומנטיות, דרמות ארוטיות, תוכניות ריאליטי עתירות סקס בין אנשים שלא סיימו כיתה י', וכל דבר שנועד לגרום לנו לשכוח מהמציאות העגומה: 'ברידג'רטון' ו'אמילי בפריז' שתכף חוזרות, 'וירג'ין ריבר' שאת מספר העונות שלה אף אחד כבר לא סופר, 'זרה' שמתקיימת במרחב משל עצמה ואפילו 'רק לא זה' שהחזירה עטרה יהודית ליושנה - וזה עוד מבלי להזכיר את כל סרטי לינדזי לוהן, יצירות בוטות יותר נוסח 'סקס/לייף' ואיך אפשר בלי למחזר את 'גאווה ודעה קדומה', שהופכת בימים אלה לסדרה. הגל הזה שטף אפילו את ישראל, שבה קומדיות רומנטיות הן לכאורה מוקצה, כי כמו שאביב גפן זימר: מה זה לב רגיש מול ביטחון של מדינה. לארץ קטנה עם שפם אף פעם אין את הפריבילגיה לסתם אהבה. אבל הנה, דווקא בשיא השבר שלנו, 'בקרוב אצלי' עלתה בקשת 12 והנתונים הוכיחו שזה בדיוק מה שהישראלים צריכים: אסקפיזם שלא פוחד ללכת עד הסוף עם הפנטזיה (ועדי חבשוש).
הצונאמי הזה מתוק וממכר, אבל כדאי להישאר עם עין פקוחה. בסוף, הסיבה שהתכנים הרומנטיים נחלשו לפני שני עשורים הייתה המיאוס מהתפיסה המיושנת, שלפיה כל אישיותנו מתנקזת לרצון הבסיסי למצוא איש, להתחתן איתו וללדת ילדים. המהפכה ש'סקס והעיר הגדולה' מסוף המאה שעברה ייצגה, הדגישה את מגוון האפשרויות שיש לנשים בעולם המודרני, שיכולות להיות גם אל-הוריות, או א-זוגיות, או מונוגמיות ואמהות - אם הן רוצות. עכשיו, כשהשמרנות חוזרת, באמריקה ובישראל, ועוד בגרסאות מאיימות למדי, החזרה לסדר 'הרגיל', לרומנטיקה הקלאסית, נראית כמו קריאה מדויקת של כיוון הרוח. זה אולי מרפה את השרירים הכואבים בסוף היום, אבל גם קצת מסוכן. איך אומרים? מי שלא ידבר עכשיו, שישתוק לעד.
