תחקיר "המקור" על מחדל נפילתו של סמל גור קהתי ז"ל בלבנון הוא מסמך לא פחות חשוב מכל מה שהתפרסם על מחדלי 7 באוקטובר. כי בסוף, כשבוחנים את כל מה שהתרחש בפרשה, לא רואים "רק" אירוע חמור שהסתיים באסון מיותר, ואפילו לא את הקשר בין קצינים בכירים לגורמים אזרחיים ומחוברים פוליטית, אלא את התמונה כולה: ככה נראה צבא שאולי יודע לאתר רבי-מרצחים בלב הבונקרים שלהם ומפעיל בינה מלאכותית מתוחכמת, אבל שקוע עמוק בתרבות רקובה של חלטורה, טיוח ואטימות.
הכתבה המטלטלת של רביב דרוקר ואיתי עמיקם ליוותה את משפחת קהתי (האב רון, האם מעיין והסב אסף אגמון), שנאבקת על חשיפת האמת מאחורי התקרית במבצר בדרום לבנון, שהובילה למותם של קהתי וזאב (ז'אבו) ארליך ז"ל, אזרח שכניסתו אושרה בחוסר סמכות על ידי ראש מטה החטיבה, אל"ם (במיל') יואב ירום. בחודש שחלף מאז המקרה חקירת מצ"ח לא התקדמה, התחקיר המבצעי לא סוכם ובצבא מקפידים להתייחס למשפחה כמו גרגר אבק שצריך לנער מהמדים. וכמו כדי להוסיף טונה מלח על הפצעים, מפקד חטיבת השומרון השתתף בכנס לזכר ארליך, צעד מבהיל בחוסר הרגישות שלו, שהטריף את משפחת קהתי והוביל למהומה.
אלא שהלב המדמם של הכתבה הוא עדויות החיילים שהגיעו לבית משפחת קהתי ושפכו שם מידע, שמסביר מדוע האב הגיע לכנס וזעק את נשמתו ואף השליך חפץ לכיוון המסך, בזמן שמח"ט הגזרה מביט בו כמו נציב מלח. הלוחמים הללו, שבאו מגולני ולא אכפת להם באיזו מחאה השתתף הסבא, גוללו מסכת בלתי נסבלת של זילות, חוסר מקצועיות ונכונות אינסופית למרוח (וזה אנדרסטייטמנט) משפחה שכולה.
ומה שלא פחות מזעזע הוא ההבנה שמשפחת קהתי עוד נמנית על שכבה עם כוח ואמצעים. אפשר רק לדמיין כיצד זה היה נראה אילו היה מדובר במשפחה אחרת, שהייתה ממוקדת רק במאמץ לשרוד את החורבן. עמיתי עמיחי אתאלי, תיאר את משפחת קהתי כ"אליטה" לעומת ארליך, שהוא "המתנחל עם השפם" ולכן "קלאסי להשתלח בו". ובכן, מלבד השאלות ש"המקור" העלתה בסוגיית הסיור ואיזה "צורך מבצעי" היה להביא לשם אזרח בן 70, הסיפור אחר לגמרי: דווקא משום שמשפחת קהתי היא "אליטה" ועדיין עוברת שבעה מדורי גיהינום, חובה לתהות מה מעוללים למשפחות שקופות באמת.
אולם יש כאן גם לקח דרמטי עבור אותה אליטה, שבמסגרת המאבק על ההגמוניה מסרבת להתנער מקדושת צה"ל ועדיין מתעלפת מכל "עימות" עם הרמטכ"ל בקבינט. "הייתה לי אמונה עיוורת בצה"ל", מספר תא"ל (במיל') אגמון בסיום, "בגיל 76 איבדתי את תמימותי". כמה נורא שנדרש אסון עצום כדי שזה יקרה. כמה טרגי שאפילו זה כנראה לא יעזור לחבריו להתפכח.
בקטנה
המעבר של מיכל רבינוביץ׳ לערוץ i24 , שנחשף אתמול על ידי רן בוקר ב־ ynet , מביא לשיא את זרם העוזבים והעוזבות את השידור הציבורי לטובת ערוץ שיש לו אפילו פחות רייטינג, אבל כסף לא חסר לו )וגם פדיחות(. עם זאת, רבינוביץ׳ הייתה כמעט ברירת מחדל כשנבחרה בנובמבר להגיש את המהדורה המרכזית, והזמן שחלף לא נטע את התחושה שהיא מה שהמהדורה הזאת הייתה ועודנה צריכה. ספק אם גם המחליף או המחליפה יחו ללו מהפכה: אפור הוא צבע שנוטה להידבק.
