גיל שנתיים הנורא / בין חגיגות החנוכה לזיקוקי השנה החדשה צוין תאריך משמעותי נוסף: ממשלת ישראל ה-37 בת שנתיים. בפסיכולוגיה ההורית נוהגים להכתיר את הרגע הזה בתור Terrible Two, "גיל שנתיים הנורא". במקרה של השלטון הנוכחי לא היה צריך לחכות אפילו שעתיים: השר יריב לוין מיהר לטנף את החיתול ומאז אפילו לא טרח להחליף אותו.
אם כך, מעניין איך יעבור על החבורה הזאת השלב האנאלי, שעל פי פרויד מתרחש בין גיל שנתיים לארבע. עיקרו של שלב זה הוא גילוי נפלא: בני אדם יכולים לשלוט בסוגרים שלהם, מה שבסופו של דבר אמור לגרום להם להפנים שבחיים עלינו להפריד בין הדחפים המיידיים ("עקרון העונג") להתחשבות בדרישות הסביבה ("עקרון המציאות"). כפי שהודגם רק השבוע בכנסת, "עקרון המציאות" לא קיים אפילו כשמועה בקואליציה, שכדי להצילה הוזעקו למליאה גבר בן 75 שעבר זה עתה ניתוח פולשני ובן שאיבד את אמא שלו. מצד שני, שניהם כבר מספיק מבוגרים כדי לדעת את מה שכל תינוק מבין: אתה אוכל בדיוק את הדייסה שבישלת.
לכל ילד יש הורים. נכון לעכשיו, אבא ואמא של הממשלה ה-37 – כלומר, רוב הציבור – לא ממהרים לחנך ובטח שלא להעניש. בינתיים ילדים אמיתיים מתים – בשדות הקרב ובמנהרות בעזה, בשדות הקטל בכבישים ובשדות הרצח של האלימות במגזר הערבי – אבל הילד הזה מקבל מקסימום "נו נו נו" בסקרים, ובשאר הזמן מספרים לו בערוץ 14 איזה מתוק ונפלא הוא, וכמה כל הילדים האחרים קטנים ועלובים לעומתו. אולי ליום הולדת שלוש ייקחו אותו לטיול במיאמי, לפגוש את האבטיפוס שלו.
תרבות הסדר / בירוקרטיה היא לעולם ראשית הצירים של ספרות מעולה. והנה, הנימוק של הכנסת למניעת כניסתה של עינב צנגאוקר למשכן לא היה יכול להסביר באופן יותר סימבולי את מנגנון החשיבה השלטוני ואת מה שבאמת מאיים עליו: "על אף הבטחותיה החוזרות והנשנות, (צנגאוקר) המשיכה להפר באופן חמור את הסדר במשכן".
איך אומרים ברשתות? כל מילה: הרי צנגאוקר היא כל כולה הפרת סדר חמורה. הצעקות בוועדות, ההצהרות בהפגנות, הפנים המיוסרות והשקועות שהפכו לסמל המאבק למען החזרת החטופים והחטופות, ובהם בנה מתן. בכנסת לא צריכים את המטרד המעייף הזה. מעדיפים שיסתובבו שם דמויות מופת כמו בנצי גופשטיין ומשה ("שמאלנים בוגדים") מירון, שאמנם מזריקים רעל גזעני ומבחיל לוורידיהם של אנשים עם כוח, אבל לפחות עושים את זה בלחש. איתם ה"סדר" יכול לחיות. ואילו צנגאוקר שואגת, מתפרצת, וכן, לפעמים אפילו משתוללת. אבל מי שבחר להשאיר אותה מחוץ לכנסת יודע שהחטא הכי גדול שלה זה שהיא בכלל קיימת.
סער עצמי / היה מצחיק לקרוא השבוע את שר החוץ גדעון סער תוקף את "האופוזיציה וכלי התקשורת שלה". בעת כתיבת שורות אלו, בשנים עברו לפחות, היה סער מושקע כולו בפיטום מיטב הפרשנים והפרשניות באותם כלי תקשורת ממש בסיפורי תככים ורכילות, שכמובן תרמו למיצובו כאשף פוליטי חלקלק עם אידיאולוגיה מברזל. בכלל, לאורך השנים נדמה כי לסער היו בכיס יותר אנשי תקשורת מאשר מצביעים.
באותם ימים, אגב, סער גם הותקף בוקר, צהריים וערב על ידי דמויות כמו יעקב ברדוגו (כולל עתירה שהגישה מפלגתו של סער לוועדת הבחירות בתקופה שברדוגו הועסק בגלי צה"ל), והנה, לפני שבוע הוא ישב אצלו לשיחה נימוחה, אוורירית וידידותית. מילא שסער שובר שיאי עולם בזחילה על ארבע; הוא האדם האחרון ביקום בעל הזכות לתקוף את "האופוזיציה וכלי התקשורת שלה": הוא ידע היטב איך להשתמש בהם לפני שנכנס למיטה עם השלטון וכלי התקשורת שלו.
מע"מ ישראל ח"י / טעות לחשוב שהעלאת המע"מ ל-18 אחוז היא רק ניסיון להתמודד עם משבר כלכלי בלי לחולל רפורמות אמיתיות והכרחיות שישפרו את החיים אבל יפילו את הממשלה. בסוף מדובר במהלך חשוב לחיזוק הזהות היהודית, שכן 18 בגימטריה זה ח"י, וכידוע, "עם ישראל חי" – ומישהו צריך לשלם על זה.
בשלוש מילים / זה לא גשם.
משפט בשבוע: "תגידו תודה על המציאות הזאת" (ח"כ יצחק פינדרוס. הוא כנראה לא מבין שפשוט אין מספיק זמן ביום כדי
להודות כל כך הרבה)
המלצה: שישה אחוזי רייטינג בלבד (באוכלוסייה היהודית) נרשמו לתחקיר "המקור" ברשת 13 על מחדל מותו של סמל גור קהתי ז"ל, שנפל בדרום לבנון במסגרת סיור מפוקפק במבצר עתיק שבו השתתף ונהרג האזרח זאב (ז'אבו) ארליך ז"ל. החיים של חייל בן 20 שנגדעו בנסיבות מיותרות לגמרי, צריכים להיות שווים הרבה יותר משישה אחוזים, ועוד לא מאוחר לתקן.
