בתמיכת בנק ישראל ובדממה ביקורתית מלאה מצד קהיליית הכלכלנים – אותה קהילייה שידעה לפני שנתיים להקים מהומת אלוהים באזהרותיה מפני ההשלכות הכלכליות של הרפורמה המשפטית – מעביר שר האוצר בצלאל סמוטריץ' את תקציב המלחמה המתמדת ל-2025. ההסתייגויות מתוכניותיו התקציביות מוגבלות ל"כספים קואליציוניים", לאמור תקציבים למגזר החרדי, ו"ממשלה מנופחת", לאמור חלוקת הג'ובים לשרים. שני הנושאים כבר שימשו דלק לביקורת התקציב לפני שנה ומרוב שימוש – חלקו צעקני – נשחקו עד דק. כלכלנים מקצועיים מודים שאין למספר השרים ליד שולחן הממשלה ולהעברות נטו לחרדים בשל היותם חרדים ולא בשל היותם עניים השפעה של ממש על צד ההוצאות וההכנסות בתקציב, ולכן מדברים במושגים של פסיכולוגיה חברתית – דוגמה אישית, חוסר רגישות, ניתוק ועוד.
רק לא כלכלה
במיוחד בולטת אוזלת היד של האופוזיציה המפלגתית המתמקדת כאמור בשוליים. אף לא אחת ממפלגות האופוזיציה לא הרכיבה ולא הציגה הצעת תקציב חלופית משלה ל-2025, קל וחומר לא לשנים הבאות, ולא עלה על דעת ראשיה להציב מול הגזירות של סמוטריץ' אלטרנטיבות של מיסוי והוצאות יותר הוגנות ופחות מעוותות. הן יכלו; בכירי האוצר לשעבר היו מוכנים להתגייס למשימה. הקשבתי בקשב רב לנאומים של מנהיגי האופוזיציה, גם בכנסים שנועדו לדון בעתידנו הכלכלי, כדי לשמוע על תוכניות פעולה כלכליות שיתאימו לחזונות המדיניים-ביטחוניים שהם עצמם העלו. לחינם; נאומיהם רק נטפו סיסמאות מהדהדות. לכל היותר הזכירו – בהיסוס – את חידוש שני המסים שאפיינו את תקופת כהונתו של אביגדור ליברמן באוצר, מס הכלים החד-פעמיים ומס המשקאות הממותקים. כאילו אין במקומותינו די מסים מיוחדים; על כך בהמשך.
באין אופוזיציה למדיניות הכלכלית של הממשלה – אחרי שסמוטריץ' ניטרל בהסכמה את ההסתייגויות של הסתדרות העובדים ושל המגזר העסקי – ובאין קול מקצועי ביקורתי ברור בקהיליית הכלכלנים, תפקיד הביקורת נפל על התקשורת. זו מנסה כמיטב יכולתה לפשט ולהנגיש לציבור הרחב את השלכות הגזרות התקציביות. אלא שאופן החישוב במקרים רבים בעייתי. דוגמה קטנה: העלאת שיעור מס ערך מוסף מ-17% ל-18% תייקר את סל הצריכה ב-0.85% ולא באחוז. דוגמה בינונית: להתייקרות הבנזין אין קשר לגזרות אלא לשער השקל ומחיר הנפט בשווקים הבינלאומיים. דוגמה גדולה: הקפאת מדרגות מס ההכנסה והזיכויים ממס לא מקטינה את הנטו השוטף של השכיר והעצמאי, היא רק מבטלת את הצמדתו לאינפלציה שהייתה אשתקד. ההקפאה שנחקקה לא מפצה, כפי שהיה מקובל מזה שנות דור, את משלם המסים הישראלי על השחיקה בכוח הקנייה הריאלי של הכנסתו החודשית החייבת במס, שחיקה בסדר גודל של 3% ולכן לא מאפשרת לשמור ב-2025 על רמת החיים של 2024. זו בהחלט מכה כלכלית, אך לא נכון לחבר אותה בחישוב פשטני להעלאת שיעורי הארנונה ומס ערך מוסף, למשל.
הציבור קורא, צופה, מקשיב, כועס – ולא יוצא בהמוניו לרחובות. אין אפילו מחאה כלכלית-חברתית שולית של יחידים. ניסיון האופוזיציה לעורר גלי התמרמרות על רקע התקציב (להבדיל מגורל החטופים ומחוק ההשתמטות לחרדים) לא נשא עד כה פרי. אזרחי ישראל מבינים שלמימון תקציב מלחמה נוסח נתניהו, כץ וסמוטריץ' אין מקור אחר זולת כיסיהם. זולת כיסנו. סמוטריץ' אמנם נושא תואר של שר אוצר הכי לא פופולרי בתולדות ישראל, אבל לא נראה שהיעדר הפופולריות מפריע לו. אדרבא, הוא מתגאה בו כהוכחה כביכול להיעדר שיקולי בחירות.
מפני שלא הוצגו שום חלופות רציניות לתקציב, לגזרות ולמסים, ומשום ששינוי מדיני-בטחוני לא נראה באופק, בעוד שנה תהיה המדינה ויהיו אזרחיה במקרה הטוב באותה המציאות שבה אנו שרויים כעת. לא ייתכן? ייתכן. כמה שמאיתנו ציפו בראשית ינואר 2024 שבראשית 2025 תהיה ישראל עדיין תקועה עמוק לא רק במבוך העזתי המדמם אלא גם בדרום לבנון ובמערב סוריה? בלי חטופים ובלי פרספקטיבה לסיום המלחמה הרב-זירתית? ועם איתמר בן גביר כשר לביטחון לאומי וסמוטריץ' כשר האוצר? אני לא ציפיתי.
לכו תבינו
ובכל זאת, ניצלנו מקטסטרופה כלכלית: בשנייה האחרונה לפני כניסת 2025 אישרה הכנסת את התיקון לפקודת מס ההכנסה הידוע בשמו התקשורתי "חוק למיסוי רווחים כלואים". אפשר לנשום לרווחה: הבעיות של המשק הישראלי לקראת השנה השנייה למלחמה נפתרו באחת. המשבר הנורא נמנע. שרדנו.
זה הדימוי המקובל של האירועים הפוליטיים האבסורדיים שהתרחשו בכנסת ביומה האחרון של שנת 2024.
האמת שונה מהדימוי. בתחזית הריאלית השמורה במגירות האוצר, המס הישראלי הייחודי על הרווחים הלא-מחולקים יתרום לצמצום הגירעון בתקציב 2025 סכום הנאמד לכל היותר ב-0.2% מהתוצר המקומי. סדר גודל של טעות סטטיסטית. וגם זה תלוי על בלימה.
לאחר שהחקיקה – 24 עמודים מודפסים שכל ניסיון לקרוא ולהבין מה נכתב בהם בלתי-אפשרי בעליל למי שאינו פקיד בכיר מאוד ברשות המסים – אושרה ביום שלישי השבוע בהצבעה מתוחה בכנסת. הצגתי אותה לשלושה יועצי מס ורואי חשבון מוכרים שביקשו לשמור על עילום שם, יחד עם דוגמה של עסק בינוני שצבר גם רווחים שלא חולקו לבעליו, ושאלתי כיצד יושפע העסק מהחקיקה החדשה? כמה מס רווחים כלואים יצטרך לשלם? שלוש התשובות של שלושת המומחים היו שונות בעשרות ומאות אחוזים זו מזו. הם הודו שהתקשו לפרש את לשונו המסורבלת של החוק ועוד יותר ליישמו למציאות עסקית וכלכלית ישראלית. זו חקיקה של כאוס, סיכמו.
לא מפתיע, באמת. לא במקרה מיסוי רווחים לא מחולקים לא קיים במדינות OECD, לאחר שנוסה באחדות מהן ונכשל בשלב הניסוח ובשלב הוצאה מהכוח אל הפועל. ב-2017 נזקק שר האוצר דאז משה כחלון – שבהחלט לא תויג כחביב המאון העליון וידיד הטייקונים ובעלי ההון – להגדלה משמעותית של ההכנסות ממסים. הוא הציע לחברות עסקיות להפשיר את רווחיהן הלא מחולקים ולשלם על הכסף שיחולק באותה השנה מס מופחת. ההיענות המסיבית ליוזמתו, הן של חברות אחזקה גדולות והן של חברות מעטים המכונות "חברות ארנק", הזרימה לקופת האוצר 14 מיליארד שקל נוספים. מהלך דומה ב-2025 היה מזרים לאוצר לפחות 20 מיליארד שקל ודוחה לשנתיים חלק מהגזרות העכשוויות הקשות על המעמד העובד והמשרת במדינה. דוחה עד יעבור זעם המלחמות.
אבל באוצר גם לא מאמינים בסיום המלחמות וגם שונאים תמריצים חיוביים ואוהבים תמריצים שליליים, אף שבאינספור מחקרים בכלכלה התנהגותית הוכחה העליונות המובהקת של תמריצים חיוביים. כתוצאה ממדיניות זו ישראל צועדת קוממיות בצמרת מדינות המפותחות המדורגות לפי מספר המסים השונים הנהוגים בהן.
הנה הרשימה: מס ערך מוסף, מס שכר, מס בלו, מס פחם, מס קנייה, מס בקבוקי זכוכית ופלסטיק, מס שקיות, מס רכישת דירה, מס שבח, מס הכנסה, מס ייסף, מס רכוש, מס בנקים, מס בריאות, מס רווחי הון, מס חברות, מס ששינסקי ועכשיו גם מס רווחים כלואים. סך הכל 18 מערכות מס שונות, ולבטח לא מניתי את כולן. בצמרת האוצר יש תוכניות למסים נוספים: מס סוכר, מס כלים חד-פעמיים (שניהם כבר היו), מס נסועה, מס גודש בערים, מס חניה ועוד. לפי התיאוריה של המימון הציבורי, שפרופ' איתן ששינסקי ממנסחיה הדגולים, אחת התכונות הנדרשות ממערכת מס יעילה והוגנת היא הימנעות מהטלת מסים שונים על מגזרים שונים ופעילויות שונות.
מרבה סוגי מסים מרבה סוגי עיוותים; כמה חבל שהכלכלנים באוצר שכחו השנה את כלל הברזל הזה.
