היער שבדינו // טל ניצן } מקום לשירה } 70 עמ'
באחד משירי 'היער שבדינו', ספרה החדש של המשוררת, המתרגמת והעורכת טל ניצן, מופיע המשפט "כל בדידות בודדה בדרכה שלה", מחווה גלויה למשפט המפורסם של טולסטוי על המשפחות האומללות. קריאה בשירי הספר מגלה שאת הצירוף "כל בדידות" אפשר לפרש בשלוש דרכים לפחות. ראשית, כל סוג של בדידות, שכן לצד בדידויות מצמיתות או הרסניות יש גם בדידויות מנחמות או יצירתיות, וחשוב להבחין ביניהן. שנית, הצירוף "כל בדידות" יכול להתפרש פשוט כ"כל אדם" או "כל איש.ה", שהרי כולנו בודדים, אך כל אחד מאיתנו בודד בדרך המיוחדת רק לו. על פי הפרשנות הזאת, א.נשים הם בדידויות. ויש גם פרשנות שלישית, שנרמזת היטב בשיר שממנו הצירוף לקוח — שיר שנכתב בצל הסגרים והבידודים והריחוק החברתי של הקורונה. גם אם מדובר באדם אחד בלבד — נניח, במשוררת עצמה — כל רגע, כל יום, כל עונה, מזמנים בדידות חדשה, שונה מקודמתה. החיים על פי ניצן הם קהילה או מערבולת בלתי פוסקת של בדידויות.
שירי השער החותם את הספר עוסקים בבדידות מהסוג הכי נורא — בדידותו של המופקר למות לבדו, להיהרג או להירצח ללא עזרה, בעודו מחכה לישועה שלעולם לא תבוא או תבוא באיחור רב, כשהפגיעה כבר אינה ניתנת לתיקון. כמו בשיר 'השעות', מהשירים החזקים והעצובים ביותר בספר, שכל אחד מחמשת בתיו מסתיים במילים "ואיש לא בא": "ובלי שהוסבר להם כיצד/ כאילו ידעו מדורות, מלידה,/ כיווצו עצמם בארון וכיווצו נשימה וחיכו/ ואיש לא בא". שולי השיר מעידים שהוא נכתב באוקטובר 2023, וסביר להניח שהוא נכתב על כל מי שהופקר לגורלו — מוות, שבי, אימה — ב-7 באוקטובר, אבל נכון לא פחות לראות בו שיר נבואי שעוסק בכל מי שהופקר לגורלו לא רק אז, אלא גם בשנה ורבע שחלפו מאז, כשהשעות הצטברו והפכו לימים, שבועות, חודשים ארוכים, והיקף הייאוש, הרשע וההרג נכפל פי 77.
אבל לבדידות יש גם צד נוסף — אינטימי, מנחם, ואפילו יצירתי. אפשר ללמוד על ההיבט המנחם של הבדידות כשקוראים את השיר שפותח את הספר, המספר על "אמנות הילדה המתראה כישנה על המושב האחורי, הסחרחרה מלהק בדוי של עלעלי יסמין". המילה "בדוי" מסגירה את הזיקה העמוקה שהספר יוצר בין שני שורשים עבריים סמוכים מילונית — ב.ד.ד. וב.ד.ה. הילדה שמתוארת בשיר מעדיפה את הבדידות שבתוך עצמה, בחברת יצירי דמיונה — חלומותיה, חזיונותיה (ומכיוון שהיא צמחה להיות משוררת: שיריה) — על הבדידות שבחברת אחרים. האמת על העולם בחוץ היא בדידות מהסוג הרע, ההרסני, ולכן נחמה יחידה אפשר למצוא בפנים, בבדידות מהסוג היצירתי. אלא שיש בבדידות המופנמת הזאת יסוד רעוע למדי; הנחמה שהיא מעניקה שייכת לעולם החלומות, המעשיות, סיפורי הבדים, השירה. זוהי נחמה בדויה.
ויש עוד נחמה משמעותית; אהבה, כלומר בדידות בשניים. בשירי הספר אפשר למצוא את הבדידות הכפולה הזאת קודם כל בשירי אהבה קורסת או אבודה, כמו השיר היפה להפליא 'בקרחת היער', המכיל את הצירוף שהעניק לספר את שמו, 'היער שבדינו', הלוא הוא יער האהבה, שצומח כאשר שתי בדידויות מסתבכות ומסתעפות זו לתוך זו. במהלך השיר מתברר שהאלימות שמחריבה את העולם כולו מצליחה לפגוע גם ביער הזה, ולגרום לו לפנות נגד עצמו. האהבה עצמה לא בדויה, אבל היער שבו האוהבים מסתתרים מפני החורבן מתגלה כבדוי, והאהבה קורסת לתוך עצמה.
ולאהבה יש התגלות נוספת בספר, בשער האמצעי, בשירי פרידה מאב שהלך לעולמו. נדמה שבשירים האלה אין שום דבר בדוי, וניצן מצליחה לשחזר בהם את האיזון המסתורי בין צער לאהבה שאפיין את שירתה מאז ומתמיד. אלא שבשאר שירי הספר האיזון הזה מופר בבירור לטובת הצער, ואולי משום כך אפשר לראות בהם ביטוי מדויק וצלול במיוחד לאֵימה ולאכזריות המחרידה שכולנו הולכים בהן לאיבוד בזמן האחרון. •
בשירי פרידה מאב שהלך לעולמו אין שום דבר בדוי. ניצן מצליחה לשחזר בהם את האיזון המסתורי בין צער לאהבה שאפיין את שירתה מאז ומתמיד
*
רַבִּים כָּל כָּךְ חָבְרוּ אֵלָיו מֵאָז
נֶעֶרְמוּ עָלָיו מֵאָז
עַד שֶׁשְּׁמוֹ לְעִתִּים
נִמְחָה מִזִּכְרוֹנִי
כִּי רַבִּים כָּל כָּךְ נוֹסְפוּ מֵאָז
מִי בַּגַּב מִי בָּעֹרֶף
מִי מִן הָאֲוִיר
מִי תְּלוּשׁ חֻלְצָה
מִי בְּרִיצָה בְּלֹא נְעָלָיו
מִי צוֹעֵק אֲנִי אִתָּהּ אֲנִי אִתָּהּ
אוֹ קוֹרֵא לְאִמָּא וּמִי נֶאֱלַם
רַבִּים כָּל כָּךְ עַד
שֶׁלְּעִתִּים כְּאִלּוּ שָׁכַחְתִּי לְבָשְׁתִּי
אֶת שֵׁם אֲהוּב נְעוּרַי
עוֹד רֶגַע עַד
שֶׁשְּׁמוֹ נֶחֱלָץ מֵהַתַּחְתִּית וְשָׁב אֵלַי
אִיאָד.
