מאירי הדרך // מאיר אזרי } ePublish } 375 עמ'
את הביקורת על הספר הזה אולי כדאי להתחיל מהסוף, מהשורה התחתונה: זהו ספר אמיץ של רב, המצוי זה עשורים רבים בלב ליבו של השיח הדתי והתרבותי בישראל ומציע, מתוך המסורת עצמה, אופציה לקיום יהודי חומל, אוהב אדם ורגיש לכאביהן של הקבוצות המוחלשות ביותר בישראל.
כמו הלל הזקן שהצליח לזקק את עמדתו התיאולוגית והמוסרית לכלל משפט אחד - "דעלך סני, לחברך לא תעביד" — כלומר מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך — גם מאיר אזרי מציע עמדה תיאולוגית מוסרית בהירה הבאה לידי ביטוי כבר בפסוק מיחזקאל שהוא בחר כמוטו לספרו, "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל לו, כו); או בלשונו של אזרי, "הדאגה לאחר, לשונה, לחלש, לגר, לנטול הכוח הפוליטי והממון, היא יסוד בבניית חברת מופת ובשרידותה... רק חברה המכירה בקול האחר והשונה, המכבדת ביקורת ויש בה שאיפה לשלום, רק לה יש סיכוי להיות חברת מופת".
הווקטור הדתי-מוסרי הברור של אזרי מוביל אותו לצאת באופן ברור כנגד שתי מגמות מרכזיות שהוא מזהה כמסוכנות להמשך קיומו המוסרי של העם היהודי. האחת היא הצגת שמירת ההלכה כמעשה הדתי העליון תוך דחיקתם של ערכים מוסריים-אוניברסליים, "מתרבות המציעה מזור, כיוון ודרך לאנושות הפכה היהדות למתחזקת חומה שאלו הכלואים בתוכה, אולי מרצון, טרודים בעצמם ובתחרות קיום המצוות, בעודם זונחים את האנושות ואת משימת תיקון העולם". השנייה היא המשאלה, הבאה לידי ביטוי באזורי הקצה המשיחיים של הציונות הדתית והחרד"לית המבקשים לכונן כאן קהילה גזענית ובדלנית המבוססת על שנאת זרים, תשוקות משיחיות פסולות ומסוכנות וצמצומה של המסורת היהודית הענפה והמגוונת לכלל תשוקה שאינה יודעת שובעה לבעלות על שטח: "נראה שמושגי יסוד ביהדות כמו 'מפני דרכי שלום' נשכחו מלב רבים בחברה הישראלית, שהופכת יותר מיליטנטית ומסוגרת, שונאת זרים ומגביהה חומות... חבל שהקול ההולך ומתחזק מעמיד את המשיחות הלאומית האלימה והבלתי מתפשרת כאופציה יהודית רלוונטית ליהודים בעידן המודרני".
מתוך הכרה בחשיבותו של הספר המאפשר לקוראות ולקוראים בו לכונן זהות יהודית בעלת אופי חומל ואוהב, ומתוך הערכה רבה לעמדות התיאולוגיות-מוסריות שמעמיד אזרי בספרו, אני מבקש להצביע על ארבעה מהלכים או טיעונים העולים מתוך הספר שעימם היה לי, כמי ששותף לחזונו של אזרי, קושי.
האחד נוגע למקומות שבהם אזרי מדבר, בניסוח כזה או אחר, בשמה של "היהדות" ואף טוען כי "היהדות" אומרת או מבקשת מאיתנו דבר מה, "היהדות מבקשת אדם טוב וחברה ערכית", "התורה מבקשת מאתנו", "היהדות לא ביקשה..." לצד הפיתוי בהצגה של עמדה יהודית "נכונה" הרי שאזרי עצמו מודע לכך, והדבר עולה מאין-ספור מקומות בספרו, שהיהדות אינה "מבקשת" דבר. למעשה, אי-אפשר לדבר על עמדה "יהודית" אחידה בשום תחום. התרבות היהודית היא ערב רב של דעות ועמדות (ובכך יופייה) וניתן דרכה להפוך לאדם חומל ואוהב או לחלופין לגזען שונא אדם. המקורות כולם שם והבחירה היא של כל אחד ואחד. הצגת עמדה יהודית "נכונה" היא אולי יעילה מבחינה רטורית, אך בה בעת היא חותרת תחת הנחות היסוד של הספר עצמו.
השני הוא שימוש תכוף בקלישאות. המשאלה הראויה בפני עצמה של אזרי להדגיש את קוויה החומלים ואוהבי האדם של התרבות היהודית מובילה אותו לעיתים לשימוש בקלישאות הפוגמות בטיעונים המורכבים שהוא מציג. כך למשל, בדיונו על המתח בין התחדשות ושימור העבר קובע אזרי כי: "מאז ימי חז"ל, יכולותיו של האדם לצמוח בכוחות עצמו הן מרכיב מרכזי בהיותו למנהיג ולמוביל. התאמץ, למד, הנהג, סחף את ההמונים עם חלום — כך מלמדת היהדות את ילדיה". הקלישאות הללו הן רדוקציה מיותרת (וכמובן לא מדויקת) המייצרת ללא כל צורך מעין גרסאות "דיסני" לעולם הערכים המורכב והחשוב שאזרי מציג.
המהלך השלישי שעליו אני מבקש להצביע הוא מקומן של נשים בספרו. אף שאזרי מרבה לצטט מקורות בספרו הוא ממעט לצטט נשים, והמובאות בספרו הן לרוב של גברים (השל ורש"ר הירש כדוגמאות בולטות). את היעדרן היחסי של נשים לאורך פרקי הספר מבקש המחבר לתקן בעזרת פרק מיוחד המוקדש להן, שכותרתו 'מאירות הדרך' (המתכתב כמובן עם כותרת הספר 'מאירי הדרך'). בפתח הפרק מצהיר אזרי כי "ראוי שנעצור ונעלה על נס את הנשים שהציעו לנו מחויבות משמעותית ועמוקה". זהו כמובן מהלך ראוי ביותר, אלא שאותן נשים שאת פועלן הוא מעלה על נס מתוארות בקצרה, תוך יצירת אידיאליזציית-יתר של סיפור חייהן ואגב כך השטחתן לכלל דמויות "מופת" ("ברטה פפנהיים, מגדלור של העצמה נשית", "הנרייטה סאלד, אשת החלומות והמעשים"). אולי כדאי היה במקום לעצור את מהלכו הרציף של הספר ולהקים "עזרת נשים" נפרדת, לשלב את הגותן ומעשיהן לכל אורכו של הספר ובכך לייתר את הפרק הזה.
המהלך האחרון והעקרוני ביותר נוגע לסוגיית "אור לגויים". במקומות רבים מאוד בספר מדגיש אזרי את תפקידו ואת תרומתו הייחודית של העם היהודי לתרבות האנושית: "ערכי הצדק החברתי הפכו לאחת מן התרומות המשמעותיות של היהדות לעולם. חלק ניכר מהתובנות האנושיות בדבר מהות החיים בעולם... מקורו באותם קולות יהודיים" או "יהיה קשה לתאר את העולם בלי יותר מ-200 כלות וחתני פרסי נובל שצמחו בבתים יהודיים ברחבי העולם". לצד ההדגשה הרבה של תרומת היהדות לכינונם של ערכים אוניברסליים-הומניים יוצא אזרי בצדק ובאומץ רב נגד מגמות של עליונות יהודית, שצמחו בעיקר באזורים הבדלניים והמשיחיים של הציונות הדתית הפונדמנטליסטית ומתבונן בזוועה במשאלותיהם להדיר ולפגוע בכל מי שאינו יהודי. אלא — ואני אומר את הדברים בזהירות רבה — שיש לבחון גם את אותה משאלה להיות "אור לגויים" ולהתוות לעמים ותרבויות את הנתיב שבו יש לפסוע. ההנחה כי יש בנו ובתרבות שלנו משהו "נבחר" היא עצמה מאוד מסוכנת. היא יכולה ללבוש את מחלצותיה הנאות ולהציע אופציה של "אור לגויים", ולמרבה הצער והאימה היא יכולה לנוע אל הצד האפל, האלים והשונא ולפגוע באחרים בשמה של "עליונות יהודית" כזו או אחרת.
בימים הנוראים שבהם אנו מצויים, מעט צניעות לא תזיק לאיש מאיתנו. התיקון יכול להתחיל בכך שנוותר על המשאלה ללמד את כולם מה ואיך צריך לעשות, ולרגע קט נהיה פשוט "ככל הגויים" — לא טובים מהם ולא גרועים מהם. בעיניי זו אופציה לא רעה בכלל. •
אזרי מדגיש את תרומתו הייחודית של העם היהודי לתרבות האנושית. ההנחה כי יש בנו ובתרבות שלנו משהו "נבחר" היא מאוד מסוכנת, ויכולה לנוע אל הצד האפל, האלים והשונא של "עליונות יהודית" כזו או אחרת
