בשעות האלו של הדיבור הצפוף על עסקת חטופים חלקית, ליבי עם הגברים הצעירים שהעסקה פוסחת עליהם, ויישארו מאחור במנהרות התופת.
על עומר שם טוב, שהוריו מלכי ושלי זועקים כבר שנה ורבע את מרי ליבם, מתחננים בפני כל מי שמוכן לשמוע, שיחזירו את בנם הביתה. על אלון אהל, שחבריו שכרו דירה בתל-אביב והשאירו חדר ריק בשבילו, שיגור בו כשיחזור. על עמרי מירן, שנחטף מביתו בקיבוץ לעיני אשתו ושתי בנותיו. על מתן צנגאוקר, שאמו הופכת עולם לראות אותו ולא תזכה לכך בעסקה חלקית. ועל עוד גברים צעירים רבים שיישארו במנהרות, אולי לנצח, אם העסקה החלקית הזו תצא לדרך.
למרות הפיתוי האנושי הגדול, אסור ללכת לעסקה חלקית, שתותיר חטופים מאחור. היא לא מוסרית, היא מבדילה בין דם לדם, והיא מפקירה אולי לעולמים את מי שיישארו מאחור. עסקה כזו הייתה יכולה להיות טובה מאוד לפני חצי שנה, שנה. אז המלחמה הייתה עוד בעיצומה, חמאס ויתר שלוחות איראן לא הוכרעו, והיה חשוב להציל את כל מי שאפשר להציל. היום המצב שונה.
אפשר להציל את כולם. יש לזה מחיר: להכריז שהמלחמה הסתיימה. ובינינו? היא הסתיימה. מזמן. בכירי הצבא עצמם אומרים זאת בשיחות סגורות. אפילו הם לא מבינים לאן עוד הולכת המלחמה. מה המטרה שלה. לא שווה להכריז את מה שגלוי לכל עין, כדי להציל את כולם?
אבל הממשלה, משיקולים פוליטיים מכוערים, לא מוכנה להכריז על סיום המלחמה. בן גביר וחבורתו לא מסכימים. יש להם תוכניות אחרות לעזה. הם רוצים להפוך את בית חנון לחננאל, את בית לאהיא, לבית ה', ואת ג'בליה לגבורות ה'. הם חולמים על גירוש שני מיליון ו-200 אלף בני אדם, כדי ליישב את המקום מחדש על ידי מתנחלים. הם מתנגדים לקץ המלחמה בגלל חלום העוועים הזה.
ויש לממשלה עוד שיקול. אם המלחמה תיגמר, יצטרכו לדון ביום שאחרי. באחריות הממשלה, הצבא והשב"כ למחדל הנורא. בוועדת חקירה. הציבור חולם על החזרת החיים למסלולם, אבל מבחינת הממשלה זה חלום בלהות. פסק הזמן שיצרה המלחמה ייגמר, ונישאר מול המציאות הקשה.
מה נגיד להורים שכולים שילדיהם נהרגו בניסיון השלישי במספר לכבוש את ג'בליה? שבן גביר לא מרשה לסיים את המלחמה?
בשם ההזיה המסוכנת הזו, אנחנו שולחים את חיילי צה"ל לסכן את חייהם בעזה ולהתמודד עם משימה ריקה מתוכן. מה נגיד להורים שכולים שילדיהם נהרגו בניסיון השלישי במספר לכבוש את ג'בליה? שבן גביר לא מרשה לסיים את המלחמה? שהאיש שהפגין את אכזריותו כלפי ראש הממשלה, כששלף אותו מדמם מבית החולים להצבעה בכנסת, לא סופר אותם ואת כאבם?
אל הימין הקיצוני קשה לבוא בטענות. הוא אף פעם לא הסתיר את האידאולוגיה שלו. הטענות צריכות להיות מופנות אל רה”מ. האיש ששיקר ואמר שלא יכניס את בן גביר לממשלתו, מסרב להכריז על סיום המלחמה, כי בן גביר מחזיק בו במקום רגיש. בשיקולים קטנים וקטנוניים, מפנה הממשלה עורף לגברים הצעירים שבין החטופים.
נגיד את המובן מאליו: אחרי שנה ורבע ישראל זקוקה להפסקת לחימה. זו לא כניעה לחמאס. זו הצלה לישראל. המילואימניקים צריכים לחזור הביתה, המפונים צריכים לחזור לבתיהם, העסקים שנפגעו קשות חייבים לקבל טיפול ועזרה, המדינה חייבת לחזור לפסים מהם ירדה ב-7 באוקטובר. עסקה חלקית היא המשך הקזת הדם הלאומית, והפקרה של החטופים שיישארו מאחור.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.01.25
