מגיע לנו / לכאורה אין ולא יכול להיות קשר בין התחקיר המהדהד על השרה מאי גולן לדוח ועדת נגל, שקבע כי יש לשפוך ערימות של כסף על מערכת הביטחון אך נמנע מלומר מנין יגיע הכסף הזה. מצד אחד, פוליטיקאית שהתגלתה בחדשות 12 כטיפוס עוד יותר מפוקפק ממה שהיה נדמה מהופעותיה הפומביות. מצד שני, עבודה כביכול מקצועית בנושא קריטי ורגיש.
אלא שבין שניים מהאירועים הבולטים של השבוע כן עובר חוט מקשר: החברה האזרחית בישראל, זאת שנשענת על התפיסה שהחיים במדינה נורמלית ומפותחת אולי מתחילים בשמירה על הביטחון אך לא נגמרים שם, הלכה לעולמה. זאת הסיבה שגולן מרשה לעצמה לא רק להתנהל באופן מחפיר, אלא אף להמציא תירוצים מופלאים ("מדובר ביצירה של AI") וכמובן לא לבצע בתגובה אפילו משהו סמלי בתחום משרדה המומצא (למשל, להופיע לדיון בפרשת איל גולן בכנסת).
גולן יודעת את מה שברור מצפייה של שלוש דקות בערוץ 14: בישראל אין קונצנזוס סביב הרעיון הסוטה שלפיו נבחר ציבור צריך לשרת את הציבור. חברה שלא מתגברת על הבדלי השקפה כדי להקיא את גולן, בלי להידרש לפלילים, בהכרח אומרת על עצמה: מגיע לנו.
הוא הדין לגבי ועדת נגל: אנשיה לא ישבו ואמרו, "אנחנו עומדים לגזור על הציבור שנים של קושי ודחק כדי לממן את הביטחון, אולי ננסה בכל זאת לחשוב ברצינות מאיפה יגיע כל הכסף הזה, ואיך לא ייפגעו שירותים חיוניים אחרים". למה להם להסתבך ולגעת בפילי הענק בחדר, כמו גיוס הציבור החרדי?
חברה שסופגת עוד ועוד התייקרויות תחת מדיניות כלכלית מופקרת (ככל שניתן לקרוא לה "מדיניות"), וכל שכן את המשך השכול וכמובן את מצב החטופים והחטופות, תספוג גם תוספת של 275 מיליארד שקל לתקציב הביטחון בעשור הקרוב, על אף שהוועדה קובעת שמחדל 7 באוקטובר לא קרה בגלל מחסור בתקציב. חברה עם תודעה אזרחית שומעת את המספרים האלה מחד ואת רמת הנימוקים מאידך ומתפלצת. בישראל בודקים אם סבא וסבתא יכולים להעלות את מספר ימי הבייביסטר ל-300.
והכי מצחיק הוא הדיבור על חשש מ"עשור אבוד". באפריל ימלאו שש שנים לבחירות 2019א', שאחריהן התקיימו עוד ארבעה סבבים בארבע שנים (2019ב', 2020, 2021, 2022). בשנתיים ה"יציבות" מאז התחוללו משבר חוקתי, 7 באוקטובר ומלחמה שלא נגמרת. ישראל לא בסכנת "עשור אבוד": היא בעיצומו.
רעל של אשמה / הקמפיין הבזוי נגד האלופים (במיל') ישראל זיו, נעם תיבון ויאיר גולן בנוגע לפועלם ב-7 באוקטובר נראה על פניו משונה ביותר. אפילו טיפוס כמו ח"כ ניסים ואטורי – ועם הטיפוסים סליחה – אמור להבין (בדגש על "אמור") שהצהרה כגון "לא אתפלא אם יאיר גולן בגד ב-7 באוקטובר" היא שילוב מזוקק של איוולת וטמטום.
אבל זה חזק ממנו, כמו גם משאר המרעילים נגדם (להבדיל מביקורת לגיטימית על השקפתם, פרשנותם וגם סגנונם במקרה של גולן), כי בסופו של דבר אין להם איך להתמודד עם הידיעה שהאנשים שהם כה מתעבים עשו משהו כל כך עצום ונאצל כמו לזנק לשדות הקטל, ועוד בלי שאף אחד דרש מהם או הבטיח תמורה.
העובדה שזה קרה לא נותנת למרעילים מנוח, כי הם לא מסוגלים להתמודד עם ההבנה שהנ"ל הם לא רק הדמויות שלהם באולפנים, בכנסת או ברשתות החברתיות, אלא אנשים שהצליחו לספק ערך אמיתי בסיטואציה הכי קשה שאפשר לדמיין. ישראלים וישראליות מסתכלים על גולן, זיו ותיבון ורואים את מה שמעבר לכל ויכוח פוליטי, דתי, זהותי וכו': יש את אלה שהצילו חיים ויש את אלה שלא. לכן לא נותר למרעילים אלא לנסות לערער על כך שבכלל הייתה גבורה: כל פגיעה במיתוס תעזור להם להרגיש קצת פחות עלובים.
חומר סיכה / נניח שגל גדות לא קיימת. אין כוכבת ישראלית בהוליווד שמגישה פרס בטקס נוצץ. לאן הולך כל הזעם הקדוש והפופוליסטי על זו שהעזה לא לענוד את סיכת החטופים בטקס גלובוס הזהב, כאילו שזה מה שהיה שובר את מוחמד סינוואר? מצד שני, לפחות סוף-סוף הובן מה התפקיד של אופירה אסייג בחיינו: להיות הבריון מ"סיינפלד" שצועק על קרמר, "מי?! מי לא מוכן לענוד את הסרט?!".
בשלוש מילים / לירי אלבג חיה.
זהות יהודית / רק ברגע שהאלבום החדש של יהודית רביץ הפסיק להיות חדשות משמחות והתחיל להיות הדבר עצמו – כלומר, המוזיקה - אפשר היה להבין לעומק עד כמה היא הייתה חסרה: הקול, היחס המיוחד לכל מילה שיוצאת לה מהפה, הרגע שבו פתאום היא מטפסת גבוה ולכן נוחתת עמוק בלב. "אני משם" כולל הרבה חידושים עצמיים ומעט הפתעות, אבל עצם קיומו ממלא את המרחב בריח טרי של נחמה.
משפט בשבוע
"הזדעזענו מהנתונים. מה אתם עושים בעניין האכיפה? מהם אמצעי האכיפה?" (השופט נעם סולברג מגיב להצהרת המדינה, ולפיה 80 אלף בני ישיבות לא גויסו. אם זה מזעזע את בג"ץ, אולי הוא באמת קצת מנותק)
