בסוף ינואר, לכל המאוחר באמצע פברואר, יפרסם צה"ל את תחקירי המלחמה שלו. התוכנית היא לאחד את כל התחקירים בספר אחד עב כרס: זה הדבר הנכון מבחינה היסטורית והנוח מבחינה תקשורתית. כשמורידים את הפלסטר בבת אחת, הוא כואב פחות. אחר כך ייפתח תהליך ארוך של שיח עם הקהילות שהתושבים שלהן נטבחו ב-7 באוקטובר: ניר עוז, כפר עזה, נובה, נתיב העשרה, שדרות, אופקים ועוד ועוד. זה ייקח שבועות, אבל לא יחליף את הוויכוח על שאלות הליבה: איך ומדוע מחדלנו; מי צריך ללכת ומתי; מה הלקחים.
בסדר כרונולוגי: הקונספציה לדורותיה, הטעויות בלילה האחרון, הקריסה ב-7 באוקטובר, ההשתקמות והמלחמה מאז. בשתי מילים שיכלו להיות כותרת לספר – המחדל ועונשו. בעבר הציבור יכול היה לצפות לדוח של ועדת חקירה ממלכתית שיעשה סדר, אבל כל עוד נתניהו שם, סדר לא יהיה.
הרמטכ"ל היה צריך לפרוש מיד לאחר שהתחקירים הצבאיים הגיעו אל שולחנו, באפריל או במאי. הוא החליט לא לעשות זאת. אם חשב שבכך הוא מציל את צמרת צה"ל מהתקפות מימין ומשמאל, הוא טעה. במקום לפרוש מרצון, בהחלטה שלו, בנרטיב שלו, הוא יפרוש מאונס. לאקט הסיום בקריירה שלו יש ממדים טרגיים.
נתניהו מהלך במאבק הזה על חבל דק: 1. הוא חייב להטיל את מלוא האחריות על המחדל על צמרת הצבא והשב"כ. הם האשמים, הוא הקורבן; 2. הוא חייב לקבל קרדיט על כל מה שהושג מאז; 3. הוא בעימות חזיתי איתם: הם קוראים לסיום הלחימה, הוא מושך אותה הלאה; הם דוחפים לעסקת חטופים, הוא מחבל בה.
כל עוד הדרישה הייתה שילכו כולם – גם הוא, גם הלוי – נתניהו יישר קו עם הרמטכ"ל. ברגע שהאיום נסוג, הוא הפעיל את כל כוחה של מכונת הרעל נגד הלוי. בעבר הרעל התפצל בין גלנט להלוי. ההדחה של גלנט הותירה את הרמטכ"ל לבד.
אל הזירה הטעונה הזאת נכנסו שלושה שחקני משנה: מבקר המדינה מתניהו אנגלמן, שר הביטחון ישראל כ"ץ ודובר צה"ל דניאל הגרי. אנגלמן מבקש לחקור את המלחמה מיומה הראשון. צה"ל בולם אותו. הנימוק: מבקר המדינה לא חקר אף פעם מלחמה בטרם הסתיימה. החשד: אנגלמן הוא הזרוע שתאפשר לנתניהו להטיל את כל האחריות על המחדל על צה"ל.
אנגלמן הרוויח את החשד ביושר: המהלכים הראשונים שלו כמבקר הציגו אותו כמבקר נרפה ומשת"פ של הממשלה. אבל אנשיו טוענים שלמד את הלקח: נתניהו יחטוף בדוח שלו לא פחות משיחטוף צה"ל. יעידו השאלות ששאל את שרי הקבינט שחקר.
כ"ץ בחר להיות שר לעומתי: לא עם המטכ"ל, אלא נגדו. זאת לא בחירה פשוטה – רוב שרי הביטחון דאגו קודם כל לרכוש את אמון המטה הכללי. הם היו חיילים בלי מדים. אבל החוג שאת אמונו מבקש כ"ץ איננו אלופי המטה הכללי, אלא הבייס של הליכוד, שרואה בצמרת הצבא אויב. כ"ץ לא עובד בשביל נתניהו – יש לו שאיפות משלו – אבל הוא עובד במסגרת שיצר נתניהו. הצבא, כמו העליון, כמו הפרקליטות, כמו התקשורת, הוא הדיפ-סטייט. חייבים לחתוך לו את הראש.
הוא לקח על עצמו משימה שידע מראש שייכשל בה: להעביר חוק גיוס שיפטור מגיוס. הצבא מסרב לשתף איתו פעולה בתרגיל, וגם זה חורה לו. ההתנפלויות שלו על לובשי המדים לא שונות בגסותן מההתנפלויות של לוין על השופטים ושל קרעי על התקשורת. הגסות מדבקת. בינתיים הוא לא נראה כמו שר ביטחון ולא נשמע כמו שר ביטחון. במערכת הפוליטית יש מי שמכנה אותו קוני למל, השלומיאל החביב מהמחזה ביידיש.
אשר להגרי, איתרע מזלו לכהן כדובר צה"ל בתקופה שבה הכל פוליטי, הכל מקוטב, הכל טעון – וכל חייל הוא דובר צה"ל. בוויכוח על חוק פלדשטיין – הצעת שוחד שמבקשת להשתיק עד בחקירה פלילית ומשלמת באינטרס ביטחוני – הוא צדק לגופו של עניין וטעה בהתבטאות. בסך הכל הוא דובר צה"ל מעולה. האתגר הגדול עוד מחכה לו – לפרסם את תחקירי המלחמה בשקיפות, תוך שליטה בנרטיב, בלי לאבד את אמון הציבור. מול האתגר הזה הרטינות של כ"ץ הן משחק ילדים.
יתושים ומשרתים
הסיוט שמדיר את שנתם של משפטנים בפרקליטות ובצבא מתחיל בבשורה טובה: המלחמה מסתיימת. עשרות אלפי חיילי מילואים משתחררים בבת אחת. לפני שהם חוזרים לשגרת חייהם, הם קופצים לחופשת התרעננות קצרה בחו"ל. הרשתות החברתיות מתמלאות בחוויותיהם: ים, שמש, הרים, קניות – הכי רחוק שאפשר מהחורבות של עזה. הם מנסים לשכוח, אבל הרשת זוכרת. מערכות המשפט בשורה של מדינות מוצפות בתלונות. חוק המספרים הגדולים עושה את שלו: מאות תלונות נדחות על הסף, אבל אחדות מתורגמות לחקירה משטרתית, אולי גם למעצר. המצוד יתחיל בקטן ויימשך בגדול: צונאמי. ההשלכות על חופש התנועה של הישראלים, על המורל שלהם, על ביטחונם במדינתם, יהיו קשות עד מאוד.
לכך נערכים עכשיו במחלקת הדין הבינלאומי (דבל"א) בפרקליטות הצבאית. אבל לפני שאפרט את אמצעי הנגד, מן הראוי להזכיר את שרשרת החטאים שהביאה אותנו עד הלום. החטא הראשון הוא ההחלטה להשטיח את עזה. עד כמה שאני יודע, היא לא התקבלה אף פעם רשמית, בהחלטה מסודרת, אבל היא יושמה בפועל בשטח. הנימוקים היו מבצעיים, ברמה הטקטית. התוצאות היו קשות, גם בפגיעה בבלתי מעורבים וגם בפגיעה בתשתיות.
החטא השני היה באובדן השליטה על הכוחות הלוחמים. תופעות שאנחנו מכירים ממלחמות קודמות התעצמו במלחמה הזאת. יצר הנקם – מניע מובן לאחר טבח 7 באוקטובר אבל הרסני בצבא שפועל על פי חוק – שיחק תפקיד, אבל לא פחות ממנו, שיכרון הכוח של מפקדים והזלזול שלהם בהוראות שבאות מלמעלה, כאשר על כתפיהם של נותני ההוראות מונח כל כובד המחדל. ההפקרה הולידה הפקרות.
על חלק מהתופעות האלה דווח כאן; חלק נפסל בעבר לפרסום. אני מתכוון לשימוש לא די מבוקר בחימושים, הרס לשם הרס, גירוש לשם גירוש, ביזה, ונדליזם, שיגור מקומיים לסריקות בבתים במקום כלבים מאומנים למשימה או לוחמים. התרופפות המשמעת עלתה לנו בחיי לוחמים, בחיי חטופים וגם, על הדרך, בבזבוז תחמושת שהחמיר את התלות שלנו בממשל האמריקאי. במקום לרסן את הכוחות, מילאו אותם ברטוריקה לוחמנית, לפעמים באצטלה דתית, שעודדו אותם לחרוג מהנורמות.
על השימוש במקומיים כמגן אנושי, מה שנקרא פעם "נוהל שכן", ראוי להתעכב לרגע. האתר "המקום הכי חם בגיהנום" פירסם השבוע ידיעה, ולפיה קצין בחטיבת הנח"ל ירה למוות בפלסטיני שהיה עם כוח צה"ל בבית ברצועת עזה. הוא טעה לחשוב שמדובר במחבל. צה"ל אישר את הפרטים והבהיר ש"המקרה תוחקר בידי מפקד החטיבה, ולקחי התחקור יושמו והוטמעו בפעולת הכוחות". תגובת צה"ל לא מסבירה מה עשה שם הפלסטיני, ומי גייס אותו.
מדובר בתופעה נפוצה ומאוד מטרידה. הכוחות בשטח הבחינו בנוכחותם של סייענים פלסטינים שפעלו לצידם מטעם יחידות מוסמכות. הם אומנו למשימותיהם. הרעיון מצא חן בעיני קצינים בשטח. למקומי שהם גייסו, בטובת הנאה או בכפייה, הם הדביקו את הכינוי הבלתי מחמיא "יתוש". ביחידות שריון ותותחנים העדיפו כינוי אחר: "שאוויש". שאוויש בערבית הוא משרת. תפקיד המקומי הוא להקדים את הכוח בסריקה של בית או דרך. לפעמים יש לו תפקידים נוספים. להכין קפה, למשל; לערוך שולחן; לזרוק זבל. על כן הוא מכונה שאוויש. לפני הרבה שנים, בשירות מילואים, נקראנו לאבטח את כלא עופר בגדה. נדהמנו לגלות שהאסירים הביטחוניים שנכלאו שם מבשלים את ארוחותיהם של הסוהרים, בסכינים ובאש, ברשות ובסמכות, מדיחים את כליהם ומנקים את השירותים שלהם. מחבלים שאווישים. אם לא נתעורר בזמן, לשם ילך גם הכיבוש שלנו בעזה.
פרקליט לכל חייל
החטא השלישי היה התיעוד. ערב התמרון הקרקעי בעזה הוחלט למנוע מהכוחות הלוחמים להכניס ניידים פרטיים לרצועה. הפקודה עבדה חלקית עם הסדירים ונכשלה כליל עם המילואים. כל מי שמכיר את המנטליות הישראלית יכול להבין מדוע. מפקדים לא מנעו תיעוד בשטח. סיפרתי כאן על החייל שהתעקש לצלם את עצמו, בסלפי, עם גופתו של יחיא סינוואר. צילום כזה היה מזמין צילום מקביל, של מחבל חמאס עם גופה של חטוף; דובר צה"ל, תא"ל הגרי, שהיה שם, מנע פיזית את הביזיון.
אבל חיילים הצטלמו כשהם חוגגים הריגה של אזרחים, משפילים נשים, משחיתים רכוש, מגרשים, מפוצצים בתים. הם מיהרו להפיץ את הסרטונים ברשתות. המשפטנים בדבל"א מבהירים שגם חייל שלא חטא בכלום, רק פירסם ברשת שהוא חייל באחת היחידות, עלול לחטוף תלונה. די בתיעוד שמישהו אחר פירסם על מעללי היחידה. זה נכון במיוחד לגבי קצינים בכירים או טייסים – שם האחריות כללית. שם גם ממתין להם בית הדין הפלילי בהאג: הוא יכול להטיל על קצינים צו מעצר חשאי שיפתיע אותם במהלך נסיעה לחו"ל.
שני ארגונים אנטי-ישראליים, קרן הינד רג'ב שרשומה בבלגיה ו-DAWN שרשומה בארצות-הברית, אספו כל סרטון וכל תצלום מהרשת והשקיעו זמן ומאמץ באיתור שמות וכתובות של החיילים שמופיעים בהם.
השלב הבא, הקריטי, הוא איתור החיילים כשהם מבקרים בחו"ל. גם זה נעשה באמצעות מעקב אחר הרשת החברתית. עד היום הוגשו 28 תלונות בשמונה מדינות, בינתיים ללא הצלחה.
צעדי המנע מתחילים בטענה שצה"ל חוקר ברצינות פשעי מלחמה. לכן אין הצדקה לחקירה במדינה זרה. אילו הייתה מתמנה ועדת חקירה ממלכתית, הטיעון הזה היה יותר אפקטיבי.
נדרש מאמץ חינוכי: לאחר שהצבא נכשל במניעת תיעוד והפצה של סרטונים מהחזית, הוא מבקש מהלוחמים להוריד פרופיל בנסיעותיהם לחו"ל – להמתין עם הסטורי ברשת על הטיול הנפלא. צוות במטכ"ל הכין ערכות הסברה שיסופקו לכל חייל.
עם הסדירים קל יחסית: הצבא יודע מראש על נסיעותיהם ומתדרך אותם. עם המילואימניקים קשה. מה שהצבא לא מצליח לעשות, עושות הידיעות בתקשורת: לפי אנשי דבל"א, הפחד ממעצר צימצם בשבועות האחרונים את הפרסומים ברשת.
צוות בין-משרדי מרכז את הפעילות בחו"ל. המדינה מתחייבת לספק לכל חייל שנחקר עורך דין מקומי על חשבונה. בישראל הוכנה רשימה של עורכי דין שייקראו לדגל. בנוסף, יישלח מהארץ עורך דין מהסנגוריה הצבאית שתפקידו יהיה לתווך בין הנחקר לעורך דינו.
לאחר ההשתלטות של צה"ל על כפרים בדרום לבנון הזמינו החיילים את דני קושמרו, מגיש ערוץ 12, ללחוץ על הידית שהפעילה את חומר הנפץ שפוצץ בית בכפר. קושמרו נענה וגם שידר. שאלתי את אחד מאנשי דבל"א אם הוא עלול להסתבך באחד ממסעותיו לחו"ל. התשובה, למרבה הצער, הייתה חיובית. גם אזרחים עלולים להיפגע.
הדרך אל הגיהינום
דונלד טראמפ כינס השבוע מסיבת עיתונאים באולם האורחים בווילה שלו בפלורידה. הנושא היה כלכלי, אבל טראמפ סירב להתמקד. המחשבה שלו נדדה לכל מיני כיוונים, והפה רץ בעקבות המחשבה. הוא איים שם, בין השאר, לכבוש את תעלת פנמה ואת גרינלנד ולספח את קנדה לארצות-הברית. למבקרים של טראמפ הזכירה ההופעה שלו קטעים מביכים מתקופת כהונתו הראשונה. הם נבהלו: אז הוא רק דיבר, עכשיו הוא אולי יבצע. תומכיו של טראמפ התפעלו מהאנרגיה, מהמעוף, מהמחשבה המקורית. תראו כמה העולם פוחד ממנו. כשהאבק ישקע, הם ייתנו לו את העסקה שהוא מבקש.
טראמפ חזר על האיום שלו, שאם חמאס לא יסכים לשחרר את החטופים, הוא יביא עליהם גיהינום. שאלתי את אלוף (בדימוס) עמוס גלעד, ראש המכון למדיניות ולאסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן, למה מתכוון טראמפ כשהוא מדבר על גיהינום.
הוא סיפר לי סיפור מהימים שבהם היה ראש האגף המדיני במשרד הביטחון. "הייתה תקופה של שקט ברצועת עזה. כשהשקט הופר, דרשנו מהמצרים שיטפלו בחמאס. אמרתי לגנרל המצרי שנפגשתי איתו, אם חמאס לא יפסיק, ייפתחו שערי גיהינום.
"למה אתה מתכוון, שאל. מה יקרה כשייפתחו שערי הגיהינום?
"לא היה לי מושג. אני לא יכול לומר לך, אמרתי לו. אצלנו זה סודי ביותר.
"היה לו חוש הומור. הוא חשב קצת, ואז פרץ בצחוק מתגלגל".
