תא"ל (מילואים) פרופ' יעקב נגל, בעבר ראש המטה לביטחון לאומי, הציג השבוע את המלצות הוועדה לבחינת תקציב הביטחון שהוא מכהן כראשה. עיקרן הכלכלי: להגדיל בעשר השנים הקרובות את תקציב הביטחון ממקורות עצמיים של המשק ל-100 מיליארד שקל בשנה, לעומת 60 עד 65 מיליארד שקל בשנים שלפני מלחמת חרבות ברזל. ב-2024 הסתכם תקציב הביטחון נטו וללא הסיוע האמריקאי ב-118 מיליארד שקל והשנה יגיע ל-123 מיליארד שקל. בשנתיים קריטיות אלו תוציא ישראל על הביטחון סכום כפול מבעבר.
חברות וחברי הוועדה ומי שהופיעו בפניה, מבנק ישראל ועד מכוני מחקר אוניברסיטאיים, סבורים שהכלכלה הישראלית יכולה לעמוד בנטל הצבאי המוגדל, לעמוד זקופה, צומחת ואפילו פורחת. "המלצתה להגדיל את חלקו של תקציב הביטחון בתוצר המקומי ל-5% החל מ-2026 סבירה וחיונית", אומר ל"ממון" פרופ' צבי אקשטיין, ראש מכון אהרן למדיניות כלכלית באוניברסיטת רייכמן. אבל הוא וכלכלני המכון יותר פסימיים מהאוצר ובנק ישראל; השנה, מציין אקשטיין, שיעור התעסוקה במשק לא יגדל – בגלל הימשכות הלחימה – ולפיכך כלכלת ישראל תצמח במקרה הטוב ב-3% בלבד ואפשר שבפחות. היחס חוב/תוצר לא יחצה את המשוכה של 70%, אך יתקרב מאוד אליה ותשלומי הריבית של הממשלה יעיקו על התקציב ועל הגירעון.
למחרת פרסום דוח נגל הכתיר אותו מוסף כלכלי אחד כ"כתב הגנה על בנימין נתניהו", ומוסף כלכלי אחר כ"כתב אישום נגד בנימין נתניהו". פרופ' אקשטיין דוחה את שתי הפרשנויות המנוגדות בתכלית. זה לא דוח בעד או נגד ביבי, הוא אומר, זה דוח הבוחן את מדיניות הביטחון של ישראל לאור לקחי השנתיים שחלפו וממליץ על השקעות ענק בהכנות צה"ל לעימות צבאי רב-ממדי עם איראן, ולעימותים ישנים וחדשים עם הסביבה הערבית הקרובה והרחוקה. על גבולותיה תשמור ישראל באמצעות פעולות צבאיות יזומות בשטחים שמחוץ לגבולות עצמם, ובכך תרתיע את זוממי רעתה. הדוח, מוסיף אקשטיין, מחלק נכון את ההגדלה התקציבית בין יעדי ביטחון שונים – התעצמות, התחדשות טכנולוגית, ביטחון שוטף ועוד - אבל מקצה יותר מדי משאבים לצה"ל דווקא בשלוש השנים הקרובות, הבעייתיות במיוחד.
ילדנו ונכדינו לא ימצאו בדוח ועדת נגל תקוות לעתיד. "במזרח התיכון", כותבת הוועדה, "לא תצמח בקרוב שום מדינה דמוקרטית נוספת, בעלת חברה פתוחה כדוגמת ישראל. האיסלאם ימשיך להיות כוח דומיננטי". העוינות והשנאה כלפי ישראל לא ייעלמו "ולא חשוב בכמה מלחמות היא תנצח". ישראל נידונה, לפי הוועדה, לחיות לנצח על חרבה.
אגב, המילה "שלום" מופיעה במאה העמודים של הדוח פעם אחת בלבד.
"הביביסטים" האמיתיים
"קוראים צעירים של ספר זה יחזו בהפיכתם של החרדים לקבוצה הגדולה ביותר בחברה הישראלית בכללותה. (הם יהיו) הכוח ההגמוני שינהיג את הממשלה ואת המדינה ושיזכה בניצחון היסטורי על יריב היסטורי – הציונות", כותב פרופ' אוריה שביט, ראש המכון לחקר ישראל ויהדות וראש החוג ללימודי ערבית ואיסלאם באוניברסיטת ת"א בספרו החדש "מלחמת היהודים", הצפוי לעורר מהומה לא קטנה, בהוצאת "ידיעות אחרונות". התזה המובילה של הספר בולטת בכל עמוד וזו תמציתה: מאז הבחירות הסוערות של 1981 שהתקיימו באווירה של מתח עדתי, השתרשה בפוליטיקה הישראלית התפיסה ולפיה מוצאו העדתי של האזרח, מזרחי או אשכנזי, מגדירה את דפוס ההצבעה שלו ואת מיקומו בקשת העמדות הפוליטיות. מזרחים לימין של ביבי, אשכנזים למרכז-שמאל אנטי ביבי. לא נכון, אומר בקול צלול פרופ' שביט, המסתמך על ניתוח של אינספור סקרי דעת קהל. המחלוקת העמוקה בחברה הישראלית היהודית עוברת בין חילונים ומסורתים מצד אחד של השסע והחרדים האדוקים מצידו השני. היהודים החילונים נוטים במובהק להצביע למפלגות מרכז מסורתיות או לשמאל-מרכז, בשעה שהחרדים מצביעים כמעט אך ורק למפלגות המרכיבות את הקואליציות בהנהגת הליכוד, ובאחרונה מהוות את מסד התמיכה של ממשלות נתניהו.
לשאלת הכותרת לפרק השלישי בספרו, "עדתי או דתי", לאמור מהו הגורם המרכזי המקבע את מיקומו של יהודי ישראלי על רצף השקפות העולם והצבעה בבחירות, תשובתו של שביט היא חד-משמעית: "הגורם המכריע בעיצוב הזהויות הפוליטיות בישראל הוא הזיקה לדת" ולא הזיקה לעדה. על ספרו של ד"ר אבישי בן-חיים "ישראל השנייה", התנ״ך של הקונספציה העדתית, מעיר פרופ' שביט: "הספר הוא חיבור משונה מאוד. חסרים בו סימוכין לסקרים או למחקרי שדה, אבל הוא גדוש בסיסמאות נבובות, בהתחנחנויות חנופות ובקביעות שגויות".
ומדוע החרדיות קשרה את עצמה בברית פוליטית עם הימין? תשובתו של שביט: הליכוד בראשות ממשלות הימין העניק ומעניק לחרדים פריבילגיות – זכויות יתר – כלכליות וחברתיות המאפשרות את קיומה והתרחבותה של "המובלעת החרדית", המונח שבו משתמש שביט. "פריבילגיות שהזינו את כוחה הפוליטי של המובלעת הלכו ופרחו כמשחק פירמידה שתוצאתו האפשרית היחידה היא גוויעתו של המפעל הציוני ומיטוטה של הכלכלה הישראלית", הוא מזהיר.
פרק ארוך בספר מוקדש לבירור, תיאור היסטורי וניתוח אקטואלי של זכויות היתר לציבור החרדי. קודמת לכולן הזכות של הלומדים בישיבות ובכוללים לא לשרת בצה"ל: "הציבור החרדי הוא היחיד שבו השתמטות היא נורמה ולא יוצא מהכלל". הנדבך השני במגדל הפריבילגיות הן רשתות החינוך החרדיות האוטונומיות המתוקצבות על ידי המדינה. "המובלעת החרדית זוכה למימון ציבורי", כותב שביט, "כדי לקיים ולפתח מערכת חינוך על בסיס ערכים בדלניים. (מערכת זו) חותרת תחת האידיאולוגיה הציונית הרשמית של מדינת ישראל ואינה מחויבת בפועל בהקניית חינוך מדעי, חינוך אזרחי ומיומנויות יסוד".
פרופ' שביט מסיים את ספרו בנימה פסימית: מנגנון ההזנה החוזרת בין ההטבות שמעניקות הממשלות למגזר החרדי לבין הגידול בכוחו, השפעתו ודרישותיו מקדם עתיד קודר לחברה היהודית החילונית והמסורתית. "ייתכן", הוא מזהיר, "שכבר מאוחר מדי וגורלה של מדינת ישראל נחרץ".
המדינה משנה פניה
שני פרסומים על מצב החברה החרדית שיצאו לאור השבוע מתכתבים ישירות עם הספר "מלחמת היהודים" ומעניקים תמיכה סטטיסטית לטיעוניו. לפי שנתון החברה החרדית ל-2024 בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה (בעריכת ד"ר גלעד מלאך וד"ר לי כהנר) חיים בארץ 1.4 מיליון יהודים חרדים, וחלקם בכלל הציבור היהודי מתקרב ל-18%. לפי נתוני הדוח על מצב החברה החרדית (בהוצאת המכון לאסטרטגיה ומדיניות חרדית ובעריכת איתן רגב ויהודית מילצקי). קצב הגידול של החברה החרדית יותר מכפול מהחברה היהודית הלא-חרדית, ולכן במהלך העשור הקרוב תגיע ישראל למבנה דמוגרפי שבו כל יהודי חמישי יהיה חרדי. כבר היום מעל לרבע מהתלמידים בחינוך העברי לומדים במסגרות חרדיות, כשרק אחוזים ספורים נמצאים בבתי ספר של הזרם החרדי-ממלכתי. על מוסדות לימוד אחרים מוטל פיקוח חלקי רופף או שאין כלל.
מספר החרדים הישראלים הלומדים בישיבות (לא נשואים) ובכוללים (אברכים נשואים) מגיע ל-140 אלף, והוא גדל בממוצע ב-4% לשנה. ל-80% מהם יש דחייה/פטור משירות בצה"ל. אבל ב-2023 זינק מספרם ב-8.5%, כתוצאה מכניסת מפלגות חרדיות לקואליציית נתניהו, כותבים עורכי השנתון.
עשירית מהתלמידים החרדים משיגים תעודת בגרות העומדת בתנאי הסף של קבלה לאוניברסיטה ואלו לרוב בנות. אחוז הסטודנטים החרדים במוסדות להשכלה גבוהה אמנם הוכפל תוך עשור, אך הוא עדיין מזערי: 5%. ל-4% בלבד מהגברים החרדים יש תואר אקדמי.
שיעורי התעסוקה של הגברים החרדים ממשיכים להיות נמוכים מאוד, 54% לפי דוח החברה החרדית (לעומת 85% בקרב גברים יהודים לא חרדים). השכר החודשי ברוטו הממוצע של עובד חרדי בגיל העבודה: 9,900 שקלים ושל יהודי לא-חרדי: 20.5 אלף שקל – פער של 55% – לעומת 30% לפני 20 שנה. אי התאמה לחיים מודרניים, מוכיחים הנתונים, גובה מהקהילייה החרדית מחיר גבוה שנהיה יותר ויותר בלתי נסבל ולא בר-קיימה, בדיוק כדברי הסיכום של פרופ' אוריה שביט בספרו "מלחמת היהודים": "המודל הכלכלי-חברתי שנוצר בחברה החרדית נדון לקרוס תחת עצמו". השאלה רק מתי.
