למרות שהרייטינג טוב מאוד, "ארץ נהדרת" נמצאת במשבר כפול: יצירתי ואידיאולוגי. למעשה, ייתכן שדווקא המספרים מצביעים על מקור הבעיה: בשלב זה של המלחמה, שבו מתברר שאפשר להודיע על מותם של שלושה חיילים ומיד לעבור לתוכנית שבה יש חיקויים גם של עינב צנגאוקר וגם של ציפי שביט, נתון של 20 אחוזי צפייה (במגזר היהודי) פירושו שהמיינסטרים מבסוט. ואם המיינסטרים מבסוט, אז "ארץ נהדרת", המוצר היחיד והאחרון מסוגו על המסך (עם כל הכבוד ל"זהו זה"), לא במקום הנכון.
לכן, גם מערכון "נוקב", כמו זה שפתח את התוכנית שלשום, היה אולי מדויק אבל הוא לא ממש מערכון: יו"ר הכנסת אכן מנע את כניסתה של צנגאוקר למשכן בעוד גורמים גזעניים להחליא מרגישים שם בבית. לא היה צורך בחיקוי כדי לומר זאת וגם הטקסטים לא יצרו אפקט של הגזמה והקצנה (למעט הקטע שבו הדמות של בנצי גופשטיין אומרת לאמיר אוחנה "יא הומו, יא פותח בקבוקים הפוך"), שיציג את האבסורד בצורה מרעננת ומקורית. זה היה טור פובליציסטי בינוני, שכמוהו נכתבו עשרות, רק עם איפור פנטסטי.
בהמשך נחשף ש"ארץ נהדרת" לא רק עברה מכתיבה סאטירית לתיאטרון ילדים שמשתעשע בכתיבה סאטירית, אלא שגם הפרשנות שלה התנוונה וקהתה. לפי הצגת העימות בין שר הביטחון לרמטכ"ל, לדוגמה, ישראל כ"ץ הוא רק דביל מתלהם ואילו הרצי הלוי הוא המבוגר האחראי בסיטואציה מאמללת, כאילו שהצבא אינו שותף מלא למהלכים שתכליתם תמוהה. לא ברור, אם כן, מנין הלעג לבני גנץ: גם "ארץ נהדרת" לא מציגה סדר יום אלטרנטיבי, שיתגרה בהדחקה הפנומנלית של המרכז הפוליטי. מדוע? כי גם התוכנית שמתיימרת לבעוט בכולם מקדשת את הבייס.
הטענה תקפה שבעתיים בנושא רגיש יותר: ההסתגרות הישראלית בבועה כמעט רוסית של הצטדקות והתקרבנות, שמותירה בלב הוויכוח רק את סוגיית נתניהו והביביזם. כמו שאילנה דיין קוננה "אנחנו לא מסקרים מספיק את עזה" והמשיכה הלאה, גם "ארץ נהדרת" מקפידה להתנגד למשיחיות השלטונית תוך גימוד הקונצנזוס שמאפשר אותה: למשל, האדישות כלפי אירועים מזעזעים במלחמה, והסבל שנגרם שם גם לילדים. זה מובן: יותר קל ובוודאי פופולרי לטפל במעצר לוחמים בחו"ל באמצעות הסתלבטות על "מה קשור", במקום באמירה חריפה על האופן הפתטי שבו הצבא מטפל במשמעת הרופפת ובתקריות חמורות.
דוגמה מאלפת לכך הייתה ה"הנחיות" של דובר צה"ל (רועי בר-נתן) למטיילים: "בזמן שצה"ל משטח את עזה, אל תעלו סרטונים שלכם משטחים את עזה, ובטח לא תוך כדי שאתם אומרים 'באמא שלי, אנחנו משטחים את עזה'". אם זאת ביקורת על עצם ההשטחה של עזה, היא מרומזת ומובלעת באמירה קלילה על שכונתיות ישראלית. מצד שני, נדמה שבקרוב הבעיה תיפתר מעצמה: תכף לא יישאר מה לשטח.
