'הוילון של גברת לוגטון' // וירג'יניה וולף } מאנגלית: יהודה ויזן } איורים: טליה דריגס } קרן } 40 עמ'
בשנת 1963, כאשר רכש הבריטיש מיוזאום את כתב היד של 'גברת דאלוויי' מאת וירג'יניה וולף, נמצא בתוכו אוצר קטן: סיפור נטול שם שכתבה וולף לאחייניתה ב-1924. הסיפור מתאר סצנת חדר ילדים ובו אומנת הרוקמת וילון בדוגמה עשירה בפרטים, שמתעוררים לחיים רק כאשר היא נרדמת, שכן בשאר הזמן הם מצויים תחת כישופה האימתני והמשתק של הרוקמת. מאוחר יותר ראה הטקסט אור בשם Nurse Lugton's Curtain ועתה תורגם לעברית בשם (הלא-מוצלח בשל חירשות לסממני המעמד שבמקור) 'הוילון של גברת לוגטון'.
על אף שראה אור כספר ילדים, לא בטוח שוולף אכן כתבה אותו ככזה, ונדמה שלא בכדי חדר הילדים שבו ריק מילדים. במידה רבה זהו סיפור שיכול היה להשתבץ בפאזל האנושי המטלטל והמרהיב של 'גברת דאלוויי', שבקרבו נמצא. שכן לא מדובר בעלילה שלמה המכילה בנייה והתרה, אלא במעין פרגמנט, פיסת חלום שזכתה למבט אמנותי ויכולה הייתה להתמקם בין המחשבות להזיות של הדמויות השונות ברומן האפּי של וולף.
גם השפה הסימבולית של השניים משתלבת היטב; 'גברת דאלוויי' משופע בחודים — מהאולר שמלווה את פיטר וולש, דרך הסיכות של רציה מעצבת הכובעים ועד חודי הגדר החודרים לגופו של ספטימוס המתאבד, ולאחר מכן כמו ממסמרים את מותו למחשבותיה של גברת דאלוויי. נדמה שבין כל אלה יש מקום טבעי למחט של גברת לוגטון, המפיחה חיים ומקפיאה אותם במקביל, ויפה שטליה דריגס הדגישה בכמה מהכפולות את הדוקרנות הזו, הפוצעת והמחברת כאחד.
היבט נוסף שמעורר תהייה אם אכן מדובר בסיפור ילדים, נעוץ בכך שוולף עוסקת בו באופן בולט בסוגיה מקצועית ופילוסופית שהעסיקה אותה רבות, בדבר יכולתה של כותבת לנטרל את העצמי ולהיבלע לחלוטין ביצירתה. ב'חדר משלך' היא גורסת כי שרלוט ברונטה הייתה מוכשרת יותר מג'יין אוסטן, אולם 'גאווה ודעה קדומה' מוצלח יותר מ'ג'יין אייר', מכיוון שברונטה "כותבת מתוך זעם במקום בשלווה... היא כותבת על עצמה במקום על הדמויות שלה. היא מסוכסכת עם מנת גורלה". ב'הוילון של גברת לוגטון' וולף מעבירה את דמות היוצרת שלה את המשוכה הזו על ידי הרדמת התודעה. השלווה וקבלת הדין הטמונות בשינה, הן המאפשרות לדמויות הרקומות להתעורר לחיים, וברגע שגברת לוגטון, קרי התודעה, מתעוררת, יצירתה נעשית מיד קפואה וסטטית, נטולת חיים וצבע.
ואולי כאן טמון המפתח לבחירה של וולף דווקא בתצורה של סיפור ילדים: השאיפה לאחדות שלמה עם היצירה עד כדי היעלמות הכותבת עשויה להתנסח גם ככמיהה ליכולת הילדית לספר סיפור; כמיהה להתמסרות וההיטמעות המוחלטת שילדים צעירים מסוגלים לה, להיעדר ההבחנה בין העצמי המשחק משחק-דמיון או המספר סיפור, למתרחש בו.
בכפולה שבה מתעוררות לחיים הדמויות על הווילון, איירה דריגס בחוכמה שתי ילדות מציצות מחלון בית קטן. זהו פרט שעשוי להיראות זניח, אך למעשה הוא מהווה סמן לקריאה שבה הילדים אינם נעדרים מהטקסט ומהחדר שבו תופרת גברת לוגטון, אלא הם מספרי הסיפור. בקריאה שכזו, המבנה הסיפורי הפרגמנטי נובע מקוצר הרגע שבו הם יכולים להתבונן באומנת הישנה, בסמכות המנוטרלת (והמפחידה למדי, כפי שדריגס מאיירת אותה בפתיחת הספר, בדימוי שמזכיר כמעט את הזקנה בסרט 'פסיכו'), ולהמציא על אודותיה סיפור משעשע וקנטרני שבו חיות פרא זוחלות בחיקה מבלי שתרגיש, זוכות לחירות רק כשהיא נעדרת, ממש כמו הילדים שתחת השגחתה. בנוסף, קריאה צמודה מגלה אלמנטים קטנים של שפה ודמיון המרמזים על דיבור ומחשבה ילדיים: חזרה על צירוף מילים לשם הדגשה, שימוש במילה כללית במקום שיוּם ספציפי ("הדבר הכחול") ודימויים מפורטים מאוד בתוך הקשר רופף שמעידים כי המספר המזדהה באופן שלם עם דמויותיו מעניק להן את העדפותיו האישיות (כך הקופים בסיפור אוכלים לא רק בננות ואננסים כמתבקש, אלא גם "רולדות זהובות במילוי חבושים ועלי ורדים"). גם הצורה הסלפסטיקית שבה מסתיים הסיפור, עם התעוררותה של גברת לוגטון מזמזומו של זבוב, מאפיינת מאוד הומור ילדי. וברגע הזה, שבו היא מתעוררת, לא רק הדמויות בסיפור קופאות וחוזרות, ממושמעות, למקומן על הבד, אלא גם קול המספר קופא, חוזר להיות "ילד טוב", והסיפור נגמר. נדמה שליכולת טבעית כזו של אחדות עם הסיפור וולף שואפת, יכולת שמרבית הכותבים המבוגרים איבדו ולכן נאלצים להתאמץ להסתתר מאחורי וילון, בעוד ה'עצמי' שלהם שב ומתגלה בעל כורחו מבין כפליו. •
