במפגש המעריצים שערך לאחרונה דאגלס מאריי עם עופר חדד מחדשות קשת, האינטלקטואל והסופר הבריטי הגדיר את עצמו מספר פעמים כ"עיתונאי", בין השאר כדי לייחד את החשיבות שהוא מייחס לערך האמת. זאת אחת הסיבות שרבים ורבות בשמאל אכן מתקשים להתמודד איתו: מדובר באדם שאינו רק חכם, רהוט וידען, אלא כזה שמתעקש על עובדות ולא פחות מזה על הֶקְשרים מלאים, שביחד מייצרים תמונה של אדם אשר בוחן את התופעות שעליהן הוא כותב לא רק בכלים של איש רוח, אלא כעיתונאי ממש.
אלא שאת התזה הזאת ניתן למוטט ואפילו די בקלות, כשבוחנים כמה מהטענות של מאריי לפי תורת ההפעלה שלו עצמו. בספרו האחרון, "הקרב על המערב", שיצא במקור ב-2022 אך תורגם עכשיו לעברית ומוצע כסחורה לוהטת בחנות הממתקים של הישראלי הצודק תמיד, מאריי מגנה ובצדק את היד הקלה של "ביטול" אישים/ספרים/תובנות, שלא על בסיס מחקר מעמיק. והנה הוא עצמו מוחה על הצביעות השמאלנית כלפי מישל פוקו: בעוד פילוסופים דגולים "מבוטלים" על סמך ציטוטים מסולפים ואילנות יוחסין מפוקפקים (זאת אכן רעה חולה), כוחות הפרוגרס אדישים למי ש"קנה ילדים" בטוניסיה ונהג לבצע בהם לכאורה מעשים מזעזעים. מאריי קובע כי מי שטען זאת על פוקו, עמיתו גאי סורמן, "חשף עובדה שכבר זמן רב הסתובבה כשמועה".
בדיקה מהירה, מהסוג שהצריך ממנו אפילו פחות מאמץ מהשיחה עם חדד ועיניו המזוגגות, מגלה שה"עובדה" שעליה נשען מאריי לא הכתה גלים (וגוגל מוכיח שגם התיאור הזה לא מדויק) משום שהיא, ובכן, אינה עובדה: עבודה עיתונאית אמיתית, שהייתה זמינה בעת כתיבת הספר, גילתה שסורמן שינה גרסאות, הודה שלא ראה במו עיניו את מה שטען ואף הוסיף בראיון כי "פוקו לא כזה מעניין אותי... יכולתי באותה מידה לכתוב על (אנדרה) ז'יד או (ז'אן-פול) סארטר". ייתכן בהחלט שפוקו היה אדם נורא. חלאה מפלצתית. אבל זה לא משנה את התמיהה: אם מארי כה רשלן בגיבוש כתב אישום בסטנדרטים שלו, מה המותר שלו מן האנשים שעליהם הוא מלין?
ניחא, אם מאריי היה מתגלה רק כנשא של נגיף העובדות הסלקטיביות: יש לו די והותר דוגמאות חזקות לאופן הסאטירי-מכדי-להיות-אמיתי, שבו השמאל הרדיקלי מסתער על המערב ובכך מתנדב לכרות במו מסורו הטהרני את הענף שעליו הוא יושב, ועוד לטובת תפיסות עולם שלא מצטיינות במאבקים נגד גזענות, מיזוגיניה, להט"בופוביה ואנטישמיות (שהיא כידוע פחות מעניינת את ה-WOKE, כפי שהוכיח דיוויד בדיאל ב"לא סופרים את היהודים"). ניתן גם למחול על חוסר המקוריות: גדי טאוב כתב על זה ב"מרד השפוף" כבר לפני כ-30 שנה, ואז שורת המקהלה של מתנגדי הפוסט-מודרניזם לא הייתה מלאה להתפקע.
אולם "הקרב על המערב" בעיקר מראה עד כמה מאריי, כמו רבים בז'אנר "מה נסגר עם הטרלול הפרוגרסיבי", אינו מחויב ליושר האינטלקטואלי שהוא דורש מכל מוסד ואחותו. בהתאם, גם היומרה להיתפס כצ'מפיון של ערכי המערב מתפוגגת כמו נאד ברוח כשזה נוגע לאזורים פחות נוחים: פרק שלם מוקדש להתעלמות השמאלנית מהזוועות שסין מחוללת, אבל אין לו אפילו מילה על החיבור המשונה (מילה שאהובה על מאריי במיוחד, כחלק מהמיתוג שלו כצופה סקרן ואובייקטיבי) בין הימין הפופוליסטי בארצות הברית ובאירופה למשטר הרשע הרוסי, שהמתקפה שלו על הישגי המערב הרבה יותר חמורה מעצומות מטומטמות בקולג'ים יוקרתיים. את המשפט המדהים "יש לנו (לאמריקה) הרבה רוצחים, אתה חושב שהמדינה שלנו כל כך חפה מפשע?" לא אמר הסופר הביקורתי טא-נהסי קואטס, אלא דונלד טראמפ בשבתו כנשיא ארצות הברית ב-2017, כחלק מסנגוריה על ולדימיר פוטין.
בהיבט אחר של עיוורון מקומם, מאריי ממש מיואש מהאופן שבו הפוליטיקה של הזהויות מערערת את התחומים המדויקים ביותר בשם הרגשות. אפשר היה להשתכנע קצת יותר מכנות כוונותיו, אם היה לפחות מכיר (כמו שעושות דמויות שקרובות למאריי בהשקפתן, כמו סטיבן פינקר וביל מאהר) במתקפה הברוטלית של הפופוליזם מימין על המדע והמחקר ההיסטורי בשם הרגשות. אגב, אם כבר מאריי מבלה כל כך הרבה בישראל, כדאי שיישב קצת עם ד"ר אבישי בן חיים מחד או ילמד על האופן שבו גורמים בימין התלבשו על פרשת ילדי תימן העגומה: אולי הוא יבין איך באמת עושים מטעמים משנים קשות של גזענות והדרה.
ובעצם, כל זה לא אמור להפתיע אף אחד — אולי מלבד עופר חדד — שכן מאריי, מסיבותיו שלו, חצה מזמן את הקו שמפריד בין מבקר חריף ומאתגר לשחקן פוליטי: פה הוא מתועד לוחש על אוזנו של טראמפ, שם הוא מפרגן לוויקטור אורבן (שמשטרו ידוע בתמיכה בערכים מערביים כמו חופש אקדמי, חירות הביטוי וזכויות להט"ב) ובנימין נתניהו "יתראיין" אצלו. טוב, מה אתם רוצים, דאגלס מאריי הוא הרי "עיתונאי".
"הקרב על המערב", דאגלס מאריי, תרגום מאגלית: ענבל אלוני, הוצאה לאור: סלע מאיר, 304 עמודים.
