מה למדנו מהמראות של הגירוש וההברחה של האלוף דוד זיני ביום חמישי בלילה מהמסעדה בבני-ברק? שלפחות לגבי חלקים בחברה החרדית, אין שום סיכוי לשנות את הגישה הלעומתית בשאלת הגיוס והסירוב לתפוס מקום מתחת לאלונקה.
הדבר המייאש ביותר בסיפור הזה הוא שהכל בו צפוי – למשל הגינויים של הפוליטיקאים, כולל נתניהו, כשבאותן שעות ממש שר הביטחון כ"ץ ממשיך לבשל חוק השתמטות שיאפשר לממשלה לשרוד. הכול סרק, רק סרק.
דוגמה נוספת לכך שהכל צפוי הוא המתווה של לוין וסער לשינוי מערכת המשפט. במקום ללכת על פתרון שמחייב שמירה על סוג של אחדות, ולדחות את הכוונות להפוך סדרי בראשית אחרי הכישלון של השר לוין לכפות על הציבור את שגיונותיו – גדעון סער חובר אליו, והשניים מציעים מאפה שלא יזכה לאמון נרחב.
מה היה צריך לקרות בשני המקרים הללו? לגייס את כל החרדים, ולמנות את יצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון. רוצים שינוי של הקיים? לכו לבחירות, והציבור יחליט.
החטופים שלנו, החיים והמתים, יחזרו אלינו רק אחרי שנתניהו יסכים לדרישה החד-משמעית של חמאס לסיים את המלחמה. הדברים חייבים להיאמר, משום שהקשקשת שמלווה את המשא ומתן, עם כל ה"אופטימיות זהירה" ועוד כהנה וכהנה הבלים, מטשטשת את מה שהיה צריך להיות מובן מאליו.
צפיתי בסדרה על משפחת אסד של ה-BBC, אחרי שסיקרתי את כל הניסיונות של ראשי הממשלה אצלנו, כולל נתניהו, להגיע להסכם עם חאפז האב ובשאר הבן: שלום בתמורה לרמת הגולן. כל הניסיונות הללו נוהלו על ידי נשיאים אמריקאים.
התהייה שאיתה נותרתי: איך לעזאזל בנינו על משפחת אסד, שייצגה את העדה העלאווית השולית, כשותפה לגיטימית להסכם. הנה עוד סוגיה שמחייבת דיון לפני שפעם נוספת יציעו לנו לרדת מרמת הגולן.
השופט שגזר את דינו של טראמפ ביום שישי נמנע מלהטיל עליו עונש מאסר וקנס כספי, ואף איחל לו "דרך צלחה". הוא הסביר: "זה לא מפחית מחומרת הפשע". כך, יש עכשיו באמריקה נשיא שנושא בתואר "עבריין מורשע".
אנחנו כל כך רוצים להיות כמו אמריקה, אז הנה עוד סיפור: האמריקאים נפרדו מג'ימי קרטר, שהובס בבחירות ב-1980 אחרי תקופת כהונה אחת, חזר עם רעייתו לבית שלהם בעיירה פליינס – ורק אז הותקנו ברחובותיה רמזורים. עד יומם האחרון סירבו קרטר ורעייתו ליהנות ממנעמי השררה שהגיעו להם.
ואצלנו, מי ששמע את עדותה של הדס קליין נותר בתחושת בחילה: איך אחרי 15 שנים בראשות הממשלה לא קם אפילו בכיר אחד שליווה את נתניהו ורעייתו, ומחה בפומבי על מה שראה במחיצתם. טוב, אנחנו לא אמריקה.
המלחמה בעזה ממשיכה לגבות מחיר דמים. הולכת וגוברת התחושה שנאטמו הלבבות בחדרים שבהם מתקבלות ההחלטות לגבי המשך המלחמה. כך הגעתי לחלקים בשיר שחיברה חוה פנחס–כהן, "ניגון ואור" :"זאת הארץ שחברו בה אור וניגון ובקע ומים / ונשבר הלב שנמתח והתרחב לאהוב / נער לבוש מלחמה מחריצי עיניו / ניבט משורר או מחזאי. / אבי מלכי, מצא את הרווח / שבין הצדקה לחסד ותן בו / מקום למנוחה, תן כנפיים / של עגור לדמעה".
ואל תאמרו "אין מה לעשות". יש ויש.
החטופים שלנו, החיים והמתים, יחזרו אלינו רק אחרי שנתניהו יסכים לדרישה החד-משמעית של חמאס לסיים את המלחמה. הדברים חייבים להיאמר
