1. אני רואה את השריפות בהוליווד, מתקשרת לחברים ובני משפחה המומים ומזועזעים, מתעניינת, מביעה אמפתיה. והתמונות קשות. אפוקליפטיות. ובכל זאת בתוך ליבי לא זע שריר.
"פינו אותם מהבית, נלי!" חברה מטיחה בי. אז מה אם פינו? את מי לא פינו מהבית? חצי מהאנשים פה בשכונה הגיעו לכאן אחרי שפונו מקריית-שמונה, מטולה ומנרה. ועוד לא דיברתי על בניין קיבוץ רעים שנמצא ממש-ממש מול חוג היוגה שלי. אז מה זה בית שרוף בגלל כוח טבע שבה לכלות אותו? זה בקטנה, זה עצוב אבל בקטנה.
ויש התחממות גלובלית, וזה מפחיד, וכל הבית הלך. "זה באמת נורא, נלי", אני אומרת לעצמי, זה מחריד. ובכל זאת בחיים שלנו יש יותר דברים שמחרידים אותי.
כואב לי על לירי אלבג, מפחיד אותי גורלם של כל 98 החטופים, בלילה בקור בגשם. אז קשה לי לבכות על אל-איי. ברור שאני חשה צער וזה באמת עצוב, אבל העצבות שלי באינפלציה, העצבות חסרת משמעות, העצב שינה צורה, הצער גם.
2. קשה להחזיק חרדה יומיומית, אימה, פחד, טילים מאיראן ומתימן, מפלס הצער הזעזוע שלי עלה, ולא נשאר מקום לאל-איי. והאמת מקום מדהים שלא נתבלבל, ואהוביי וקרוביי ובני משפחתי שם. ועדיין אל-איי רחוקה מעיניי ומליבי, והשריפה כואבת, אבל כואב לי יותר על חיי אדם, או מסבל שמתעלמים ממנו, מזעקות, ממצוקות.
3. שריפה מכחידה הכל, אבל לפחות היא אמיתית. היא לא מנסה להתחפש למים, לגשם לאדמה, היא באה כל כולה, בוערת עם כל מה שיש לה, עומדת מולך בכל עוצמתה. אדום-כתום-צהוב לוהט, אין לטעות בה. ואיך אנחנו נשרפים מכאב, משריפות של מילים, מיחס משקרים, נשרפים מבפנים.
לפעמים אני מסתכלת פנימה בתוך הלב שלי ורואה שגם הוא נשרף, שהוא נשרף כבר, הוא הפך לפחם וכעת הוא מנסה להשתקם. אפשר לנסות להשתקם, אני אומרת לעצמי. זה מצריך מאמץ לאומי זה מצריך כוחות, ובעיקר מים שיפרו את אדמתנו החרוכה. אבל המים לא מגיעים, לא ועדת חקירה, לא החזרת החטופים. השריפה בכלל לא קרתה, הבתים לא הושמדו, החטופים לא יחזרו. אנחנו במלחמה – אומרים לכם.
