לפחות דבר אחד לא ניתן להגיד על האלבום החדש של רביד פלוטניק: הוא הכל מלבד עץ שנפל ביער. מאז יצא 'הדרך לשביל הזהב' לפני שבוע בדיוק, הדיון התרבותי מוקדש לחלוקה (שלא לומר קרב) בין המסופקים למאוכזבים. התקופה, אופי האלבום וגם הקוטביות בקבלתו מזכירים את הפולמוס היצרי סביב 'האחר' של ברי סחרוף מ-2001, אלבום שסירב למנף את ההתפוצצות המסחרית של 'נגיעות' והעדיף על פניה יצירה ניסיונית, נטולת להיטים (מלבד 'מונסון') ואפופה באווירה הקודרת של האינתיפאדה השנייה.
פלוטניק אולי יאהב את ההשוואה (הוא מודה לסחרוף בקרדיטים), אבל היא לא בהכרח מחמיאה לו, משום ש'האחר' לקח סיכון בכל המובנים וגם נזהר מלהיות מניפסט. ואילו 'הדרך לשביל הזהב' אמנם משכנע בכנות הכוונות שלו, אבל הרבה פחות במסרים הפשטניים שיוצאים ממנו. הוא מציג עוד התרחקות מסקרנת מהראפ השנון והחד של תחילת המסע, אבל לא בטוח שהארץ המובטחת היא פזמונים שנשמעים כמו חיקוי של דודו טסה. יש בו מנות גדושות של כאב מפלח, סוג של זעם וגם תקווה, אבל גם פופוליזם בסגנון "קיצוניים משני הצדדים". במקום אלבום עם ביצים, טקסטואלית ומוזיקלית, זה אלבום שבעיקר הולך עליהן. מן הסתם, פלוטניק לא מחפש חלטורות במעגלי שיח או קמפיין למשרד ממשלתי. זכותו ואף חובתו לעשות את מה שהוא מאמין בו, גם אם זה נשמע לפרקים כמו חנן בן ארי בגרסת היפ הופ. ובכל זאת, נדמה כי בדרך לשביל הזהב, אחד מהמוכשרים שבאמני ישראל נתקע בכביש ללא מוצא.
