"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית". המילים הללו של דוד בן-גוריון מתוך הכרזת העצמאות עדיין גורמות רטט לכל ישראלי ציוני, אבל ספק אם מישהו מהם מצפה לשמוע אותן בסרט שהוא גם מועמד בכיר לאוסקר. והנה קולו הסמכותי של אבי האומה מככב בסצנת מפתח של 'הברוטליסט', שעוסקת בניצול שואה (אדריאן ברודי, שכנראה לא נרגע מהטייפקאסט גם 23 שנה אחרי 'הפסנתרן') שמנסה לשקם את חייו באמריקה של שנות ה-50. זה הספיק כמובן כדי שמעט הפרו-פלסטינים שגם צלחו כמעט ארבע שעות של סרט יכתירו אותו כ"פרופגנדה ציונית", או גרוע מזה: HASBARA.
כש'הברוטליסט' יעלה בישראל בפברואר אפשר יהיה להתווכח למה התכוון הבמאי, אבל בינתיים עונת הפרסים הולכת ומתמלאת בניחוחות יידישקייט מפתיעים. המתחרה הבכיר של 'הברוטליסט' במרוץ לפסלון, 'אמיליה פרז', מתהדר בניתוח לשינוי מין שעורך מארק איווניר בתל-אביב (כולל הבלחה של שאולי ואירנה ממסך הטלוויזיה בחדר ההתאוששות). 'כאב אמיתי' לוקח את ג'סי אייזנברג ואת קירן קאלקין מ'יורשים' למסע זיכרון בפולין, והדרמה '5 בספטמבר' חוזרת לטבח י"א הספורטאים במינכן.
כל הסרטים הללו כמובן הופקו וצולמו לפני 7 באוקטובר, ורק אחד מהם ספק מעודד יהודים לעלות לישראל (נחשו איזה). מנגד, הצד הפרו-פלסטיני קרוב הרבה יותר לאוסקר (למשל עם הדוקו 'אין ארץ אחרת') מ'קרוב אלי' היפהפה של תום נשר. ובכל זאת, בשנה שבה המגזין 'אטלנטיק' הכריז ש"תם תור הזהב של היהודים באמריקה" ואחותו של סטיבן ספילברג הסבירה בעיתון זה ש"מקנסלים את היהודים בהוליווד" - צצות כמה ראיות שלפיהן פסק הדין היה מעט מוקדם ומוגזם.
כי גם אם מצבה התרבותי של ישראל אכן הורע דרמטית בגלל המלחמה, הניואנסים עדיין חשובים: אולי יימצא הסלב שיזעק "פרי פלסטיין" באוסקר ויקבל כפיים, וגם באולפנים יברחו לפני שיופק סרט גדול על הטבח בנגב המערבי, אולם הסיפור היהודי, ודרכו גם הישראלי, נותר מרכזי בתרבות המערב. הוא ממשיך להניב יצירות מעניינות יותר מהסיסמאות בקצוות, ובוודאי שיש לו הרבה יותר השפעה מהשאלה הדבילית איזו סיכה ענדה גל גדות בטקס.
או במילים אחרות, אם בן-גוריון עושה קאמבק ב'הברוטליסט', מי יודע אם בנימין נתניהו לא יזכה לסדרה מורכבת על חייו בעוד 15 שנה. קירן קאלקין הזקן יכול לעשות אותו מעולה.
