העלייה של 'שטיסל' הדהימה רבים בעקבות גילוי מרעיש: גם לחרדים יש חיי אהבה. כן, כן, עם פרפרים בבטן, דפיקות לב וכל הווג'ראס. הציבור החילוני, ולא רק הוא (ואפילו לא רק בישראל), הוקסם מהתגלית כמו גם משאר האוצרות שנמצאו בסמטאות הצפופות של מאה שערים. הצופים והצופות האדוקים מיהרו להכניס ללקסיקון מונחים כמו "רשעים ארורים", "מה הפשט", "גורנישט" ו"שכויח", ולצאת לסיורי צ'ולנט בבני-ברק, טיולי חנוכיות בירושלים וזלילת גפילטע בביתר-עילית. במשך עונה וחצי הייתה איזו אחדות אמיתית.
'קוגל', סדרת הפריקוול שמשודרת ב-yes, הגיחה לעולם לישראל האחרת. מעטים היום מסוגלים לראות חרדים שמתעסקים בחיי האהבה שלהם, מבלי לתהות אם זה מה שהם עושים בזמן שבני גילם נלחמים בעזה (וחלקם גם לא חוזרים ממנה), או להתעמק בדמותו המורכבת של נוחעם שטיסל, גבר ספק רגיש-ספק נכלולי, מבלי לחשוב על הכסף שעובר לישיבות בזמן שמערכת החינוך הממלכתית מתקצצת והכלכלה כולה נחנקת. אחרי 7 באוקטובר, ועל רקע כל המשברים הנלווים שבאו אחריו, האחווה התפוגגה.
אבל אולי אפשר עדיין להציל אותה. לא רק בזכות המשחק המופלא של ששון גבאי בתפקיד נוחעם והרומן המתוק-מריר של בתו ליבי (הדס ירון המצוינת), אלא משום שבשלה העת להציג תמונה מלאה יותר של החברה החרדית, מבלי לנסות להתנחמד או למצוא חן. להביא לא רק את הבשר והקישקע המבוקשים, אלא גם את העיסה שבתחתית הסיר, זאת שעליה הכל עומד: את החרדה מההכנות לשבת, את המהירות שבה דואגים לשידוך עבור אלמנות וגרושות כדי שחס וחלילה אף אחת לא תישאר לבד, את ההשכמות לתפילות כשעוד חושך בחוץ, את הצומות באוגוסט, את הטירוף לפני פסח, ואת הבדידות הבלתי-נסבלת שבוודאי חשים אבא ובת שיושבים לבד בשולחן שבת. את כל מסירות הנפש לאמונה, ועוד יותר מזה - לשמירה על המסורת.
כל זה בוודאי לא נועד לעודד חיבוקים עם הקיצוניים שצועקים "נמות ולא נתגייס", אבל סדרות כמו 'קוגל' עדיין חשובות להבנת הקונפליקט, ובעיקר כדי להראות שהחברה החרדית אינה רק טפיל חצוף שחג בציפייה סביב החלק השרוף של הקוגל: החרדיות היא עגולה ומתעתעת, נפלאה וקשה. בדיוק כמו נוחעם שטיסל.
