לפני ימים אחדים אירחה התוכנית היוקרתית "60 דקות" ברשת CBS את ג'וש פול, שהתפטר ממחלקת המדינה על רקע התנגדותו לסיוע האמריקאי לישראל. ב-7 באוקטובר, ביום הטבח, הוא טען שישראל צריכה "ללחוץ להסכם אמיתי". רעיון מצוין. הרי גם בטור הזה נכתב, מיד לאחר המתקפה הרצחנית, שישראל צריכה להציג הצעה לשחרור כל החטופים ופירוז הרצועה כדי למנוע מלחמה. חמאס היה מסרב. ישראל הייתה במצב הרבה יותר טוב. הבעיה היא שפול מייצג את ההשפעה הפרוגרסיבית – בגרסה המטורללת – על הממשל היוצא. הוא בצד של חמאס. הוא רצה לעצור את משלוחי התחמושת לישראל. וברגע שהוא עזב את תפקידו הוא הצטרף ל-DAWN, גוף אנטי-ישראלי, שמקורב לאחים המוסלמים, תומך ב-BDS, שבראשו עומדת שרה לאה וויטסון, לשעבר בכירה ב-HRW, שידועה בעוינותה התהומית לישראל.
אנשי ממשל מהזן של פול הם חלק מהכישלון של דיפלומטים. טראמפ מהמר על אנשי עסקים. זה היה בעיקר ג'ארד קושנר, חתנו של טראמפ, שהשיג את הסכמי אברהם. לקושנר יש מחליף. סטיב וויטקוף. לא ברור מה בדיוק היה בשיחה שקיים ויטקוף עם נתניהו בשבת לפני שבוע. אבל זה ברור שזו הייתה נקודת המפנה. וויטקוף הוא חבר קרוב של טראמפ, השותף שלו למשחקי גולף, יהודי, מיליארדר ואיל נדל"ן. הוא גם קשור מאוד, עסקית, למדינות המפרץ. בעיקר לקטאר. קרנות של איחוד האמירויות, ויותר מכך, של קטאר, השקיעו מאות מיליוני דולרים באחד הפרויקטים שלו, שהתמודד עם קשיים. יש חשש שהוא חייב משהו לקטאר. כך שלשליח של טראמפ צריך להתייחס לא רק עם "כבדהו", אלא גם עם "חשדהו".
1 צפייה בגלריה
(סטיב וויטקוף. קרנות של קטאר השקיעו מאות מיליוני דולרים באחד הפרויקטים שלו | צילום: אי-פי, Evan Vucci)
וויטקוף לא הגיע לפגישת נימוסין. הוא הגיע כדי ללחוץ. כאשר טראמפ איים ש"יפתח את שערי הגיהינום" אם לא תושג עסקה, עוד לפני כניסתו לבית הלבן, היה נדמה שהוא מאיים על חמאס. מה הוא בדיוק יכול לעשות לחמאס שישראל לא עשתה? כלום. אפשר להניח שוויטקוף הבהיר לנתניהו שיש רק גורם אחד שאפשר לאיים עליו. ישראל. מה שלא עשו ההפגנות, הלחץ הציבורי וממשל ביידן – עשה השליח של טראמפ.
השלב הבא יהיה ככל הנראה סעודיה. נתניהו מתקשה לעשות את מה שטוב לישראל. לא מול חמאס. בוודאי לא מול הפלסטינים. הרי הקמת המאחזים נמשכת בקצב מפחיד. אולי, מי יודע, דווקא טראמפ יציל אותנו מחזון הבלהות של מדינה אחת. ובמקום שבו דיפלומטים נכשלו, אולי, רק אולי, אנשי עסקים דווקא יצליחו.
ממלאים את השורות
אנחנו מגיעים לרגע הזה יותר מדי חבולים. חמאס ספג אמנם את הפגיעה הקשה בתולדותיו, אבל אין צורך באשליות. לא היה ניצחון מוחלט. גם מיטוט לא היה. וכבר לא יהיה. בהנחה שנהרגו קרוב ל-20 אלף מחבלים – לחמאס יש מספר דומה של מחבלים, חלקם פעילים, חלקם נמלטו לאזור ההומניטרי, ורבים אחרים מתגייסים, וממלאים את השורות במקום אלה שנהרגו.
ולמרות מלחמת הגבורה של חיילי צה"ל – משהו לקוי לחלוטין באסטרטגיה של ישראל. משום שהיה ברור מראש ש"אסטרטגיית הפטיש", כפי שקראתי לה לפני יותר משנה, נידונה לכישלון. היה ברור שהמטרה של חמאס היא לא לנצח את ישראל צבאית, אלא לסכל את הסכם הנורמליזציה עם סעודיה, להתיש את ישראל, ולהפוך אותה למדינה מצורעת. שתי המטרות האחרונות הושגו. יש הישגים, אבל הם בעיקר מול חיזבאללה.
זה היה אמור להיות ידוע מראש. מלחמה בארגון טרור היא לא דבר פשוט. המעצמה הרוסית לא הצליחה להכניע את המורדים בצ'צ'ניה. הרס וחורבן היו. ניצחון מוחלט לא היה. ארה"ב לחמה שנים באפגניסטן. זה לא עזר. לפניה הייתה שם ברה"מ שקיפלה את הזנב. חמאס הוא סיפור אחר. לא היה צבא טרור שמחופר כל כך בתוככי האוכלוסייה האזרחית, עם מאות קילומטרים של מנהרות ופירים, עם נשק כמעט ללא הגבלה. ואם המעצמות לא הצליחו – אז מה לנו כי נלין על ישראל.
שכחתם את נוה?
בימים הקרובים אמורה הפשרה שהציעו יזהר שי ודדי שמחי להפוך להצעת חוק. שופטים בדימוס מיהרו להגיב. יצחק זמיר פירסם מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת: "ה'פשרה' שמציע לוין מעידה כי הוא לא זנח את רצונו להשתלט על מערכת המשפט". "זו אחיזת עיניים... זו השתלטות פוליטית על הוועדה למינוי שופטים, פוליטיזציה מלא-מלא והתחלת הסוף להפרדת הרשויות" – טענה ענת ברון. לשמוע ולהתפלץ. הרי עד עכשיו, כידוע, לא היה מקח וממכר על כל מועמד. עד עכשיו לא היה "חבר מביא חבר". עד עכשיו הפוליטיקה לא השפיעה. על מי הם בדיוק עובדים? הרי רוב המינויים בשנים האחרונות היו פוליטיים. גלגול העיניים הזה קצת מעצבן.
כבר שלושה עשורים שהאוליגרכיה המשפטית משמיעה בדיוק את אותו פזמון לנוכח כל ביקורת על מערכת המשפט וצווחות שבר מול כל יוזמה לשינוי. אף פעם, אבל אף פעם, הם לא הגיבו בענייניות על ביקורת ולא על הצעה לשינוי. "פוליטיזציה", טענה דורית ביניש, שהייתה אז נשיאת ביהמ"ש העליון, על היוזמות של פרופ' דניאל פרידמן. "זה ביתי. מי שירים יד על ביתי אני אגדע את ידו", אמר אז השופט בדימוס מישאל חשין. כך שקשה לקחת ברצינות את זעקות השבר עכשיו.
גם החלפת נציגי לשכת עורכי הדין במשפטנים שייבחרו על ידי הכנסת מעוררת התנגדות. נו, באמת. בעבר היה מקובל שאחד מנציגי הלשכה בוועדה מגיע מהקואליציה במועצת הלשכה, והשני – מהאופוזיציה. זה היה איזון. כבר למעלה משני עשורים שנציגי הלשכה פועלים לפי התכתיב של יו"ר הלשכה. וכי שכחנו את המינויים והדילים של אפי נוה? לפני ואחרי נוה הצטרפו נציגי הלשכה, כמו אוטומטים, לשלושת השופטים בוועדה.
נניח לרדיקלים. צריך להקשיב לקולות המתונים. פרופ' יואב דותן, שהתנגד ליוזמת לוין, העביר לי הערות ענייניות על הפשרה החדשה, הוא טרח להוסיף ש"הצד הליברלי צריך לקפוץ על ההצעה הזו". גם לפרופ' דניאל פרידמן יש ביקורת. אבל הכיוון, לדעתו, נכון. גם מכון "תכלית", שהיה שותף לניסיונות הפשרה, פירסם הערות ענייניות. כך צריך. אבל דינה זילבר, ברון, זמיר ופרופ' ברק מדינה, חברי כבוד באוליגרכיה, הגיבו בשלילה מוחלטת. הם מתקשים להבחין בהבדל התהומי שבין היוזמה המקורית של לוין לבין הפשרה. ואם לוין שינה עמדה – הוא ראוי לברכה.
טוב יעשו ראשי האופוזיציה אם לא יזדנבו אחרי הרדיקלים. אנחנו על פרשת דרכים. לראשונה מאז 4 בינואר 2023, כאשר לוין הציג את היוזמה שלו והכניס את ישראל לסחרור – יש הזדמנות לשינוי. הכדור עכשיו אצל יאיר לפיד ובני גנץ. אל תגידו לא. אין נוסח שיהיה מקובל על כולם. הרדיקלים, משני הצדדים, ימשיכו לצווח. אבל במצב שנוצר פשרה היא פעולת הצלה. עברנו ימים קשים בגלל המחלוקת המשפטית. מונחת לפנינו הזדמנות אדירה לצאת מהמבוך. אסור לפספס אותה.
