החלום וסדקו / הלחץ שהפעיל הנשיא הנבחר דונלד טראמפ לסיום המלחמה בעזה קלע את נביאי האוטופיה הטראמפיסטית בימין הישראלי למשבר אמונה מכמיר לב: אלה תולים בו תקוות בשורת נושאי ליבה מבחינתם (סיפוח בגדה, שהות צבאית בעזה לקראת הקמת התנחלויות, תקיפה מסיבית באיראן) והוא מתחיל את הקדנציה בקידום אגרסיבי של הסדר שאותו הם פסלו בעבר על הסף. החלום עוד לא התנפץ, אבל משהו בו נסדק.
אלא שגם מעמדות הציבור היהודי, שם כביכול הימין אמור לשלוט ללא מצרים אחרי 7 באוקטובר, מצטיירת תמונה מורכבת, שמתכתבת עם היומרות של טראמפ באזור: לפי נתונים טריים של מכון אגם והפסיכולוג הפוליטי נמרוד ניר, שנאספו בתחילת החודש (כלומר לפני התאוצה במגעים להפסקת אש), 51 אחוז מהציבור היהודי תומך בעסקה שתכלול נורמליזציה עם סעודיה ומדינות נוספות וערבויות ביטחוניות וכלכליות אמריקאיות, ובתמורה ישראל תיסוג מעזה ותסכים להקמת מדינה פלסטינית. רק 21 דורשים לסרב לעסקה כזאת (השאר לא בטוחים/לא יודעים). בהנחה סבירה שהציבור הערבי בישראל לא דוגל ב"זו שלנו, זו גם כן" ומאחר שדעותיהם טרם הוצאו מחוץ לחוק (בדגש על "טרם"), הנתונים בכלל הציבור יצביעו על הסכמה גבוהה עוד יותר.
ייתכן בהחלט, שחלק מהמשיבים והמשיבות לא לוקחים ברצינות את ההיתכנות של התרחיש: אחרי הכל, גם בנימין נתניהו עצמו כבר הביע הסכמה לפתרון שתי המדינות ומאז עמל קשות כדי לקבור אותו. גם הפורמט שהוצג של מדינה פלסטינית ("תחת הנהגה חדשה שאינה מזוהה עם ארגוני הטרור") הינו מעט ערטילאי מכדי לגזור עמדות מתונות מדי, כשבשאלות אחרות בסקר מתגלה אי-אמון הולך וגובר ברשות הפלסטינית. אבל העובדה שהמילים "מדינה פלסטינית" לא מעוררות דחייה מיידית, שלא לדבר על הסכמה, מפתיעה ובוודאי מנוגדת לסנטימנט הרווח בתקשורת, לפחות מאז 7 באוקטובר. שלום בימי חיינו כנראה לא ייצא מזה, אבל גם קצת פחות זחיחות של פוליטיקאים ופרשנים שמדברים בשם "העם" היא קש להיאחז בו.
הקנקן של כ"ץ / שר הביטחון הוא דוגמה כמעט ספרותית לתופעה נפוצה למדי מאז המצאת הטלוויזיה: האופן שבו החשיבות של איך אדם נראה ונשמע משבש דיון במהות. הרי אם צופים בישראל כ"ץ מבעד לעיניים של "ארץ נהדרת", למשל, מגלים טיפוס שלומיאלי, כמעט רפה שכל, שמתנהל כפיל ילדותי וחסר מודעות בחנות חרסינה עדינה. מן הסתם, פרשנות זו נגזרת קודם כל מתוך האנטי-כריזמה של כ"ץ (בנאומים/ראיונות ובתמונות) ורק אחר כך עקב אמירות בתחום משרדו, שגרמו לעיניו של הרמטכ"ל לפרוץ מחוריהן בעוצמה של הר געש.
אבל כ"ץ הוא אחד הפוליטיקאים הוותיקים, המיומנים והשאפתנים במערכת כיום. במראה הוא לא רואה את החיקוי המשפיל של ירון ברלד אלא את ראש הממשלה הבא. ומעל הכל, הוא האיש שהעז להציג את ה"מתווה" של "חוק הגיוס", שהוא לא מתווה ובטח שלא חוק גיוס, ביום שבו נקברו חמישה לוחמים שנהרגו בתאונה מבצעית איומה בעזה (ובשבוע מדמם במיוחד ברצועה), ובשבוע שבו לא מעט ישראלים קיבלו צווי מילואים ל-75 יום (ושיגידו תודה שזה לא 750). רק חשבו, איזה סוג של מבנה נפשי דרוש כדי לבוא לכנסת, להתייצב בין השאר מול הורים שכולים, לרכז בחלל הפה את כל הרוק שהצטבר בגרון ואז לירוק אותו החוצה, ישירות לתוך הפנים של המגזר שמתגייס, משרת במילואים ולעיתים קרובות מדי גם משלם על כך בחייו.
מי שמסוגל לכך, בלי למצמץ ובלי שיתפוצץ מרוב בושה, לא ראוי להנחת אוויל רק משום שאין לו את מראה הפייטר (המפחיד בפני עצמו) של יואב גלנט. אל תסתכלו בקנקן, אלא במה שאין בו (מצפון).
על המר והמתוק / לא צריך הרבה מילים – ואולי לא צריך בכלל – כדי לכתוב על הסמליות הגלומה בהתייקרות הנוספת, שלישית בתוך שנתיים, ברשת "גולדה" הפופולרית: מחיר המתוק בימים מרים וכו'. מה שכן, העלבון האמיתי הוא לאו דווקא 21 שקל עבור מנת בסיס עם שני טעמים, אלא התעוזה לקרוא לערימת הסוכר הזאת בשם "גלידה".
בשלוש מילים / חופשה קצרה. אשוב.
טראומה של אחרים / פעולת טרור מזעזעת? חקירה בעייתית? כל זה כבר קרה בבריטניה לפני 36 שנה, לאחר הפיגוע שבו נרצחו 270 אנשים בפיצוץ מטוס מעל העיירה לוקרבי. הדרמה "לוקרבי" (ב־ HOT וב־ yes) מציגה את החיפוש המייאש אחר האמת מבעד לעיניו של אב שכול אחד. צלילה לטראומה של אחרים שטרם החלימו.
משפט בשבוע/ "תמשיך את דברי הבלע שלך ואתה מכניס את הבן שלך לעוד הרבה שנים למרתפי החמאס, מי אתה?"
(ח"כ אליהו רביבו, ליכוד, לאביו של החטוף נמרוד כהן. השלב הבא: הצעת חוק שתקבע כמה שנים בדיוק מקבלים במרתפי החמאס בגין "דברי בלע")
