ב-2 בספטמבר 2024, יומיים אחרי מציאת גופותיהם של ששת החטופים והחטופות שנרצחו בידי חמאס, כשזעקת הכאב והזעם סחפה את הארץ בקריאה לעסקה שתציל את השאר, כינס ראש הממשלה מסיבת עיתונאים. מול מפה מאירת עיניים שכותרתה "עזה אחרי ההתנתקות – צינור החמצן של החמאס", הבהיר שישראל לא תיסוג מציר פילדלפי, אפילו לא לפרק זמן קצר. "אני אומר לסינוואר: תשכח מזה. זה לא יקרה. אני לא אכנע ללחץ", אמר נתניהו, והצהיר כי הדרך להשגת מטרות המלחמה, כולל החזרת החטופים, עוברת בציר החוצץ בין עזה למצרים. "וכך, בתוך שנייה, מאפס למאה, הפך ציר פילדלפי מזירה שולית יחסית לציר קיומנו, מסדרון חיינו, שהשליטה בו חשובה יותר מכל דבר אחר", אומר גורם ביטחוני בכיר, הבקיא בנבכי המו"מ לעסקת חטופים. "וכמו שהבלון הזה התנפח, צבר עוצמה וגובה וקיבל ממדים אסטרטגיים, כמעט גלקטיים – עכשיו יוצא ממנו האוויר, אבל הפעם בשקט-בשקט, שאף אחד לא ישים לב, כמו נפיחה של כזבים, תעמולה וקמפיין השפעה מרושע, עד שהבלון נשאר מרוקן לגמרי".
כמה ימים לפני אותה מסיבת עיתונאים החליט הקבינט כי צה"ל יישאר בציר פילדלפי. קדם להצבעה עימות חריף בין נתניהו לשר הביטחון דאז יואב גלנט, שהטיח בו: "ראש הממשלה יכול לקבל את כל ההחלטות ויכול גם להחליט להרוג את כל החטופים". גורמים בסביבת נתניהו אמרו לאחר מכן: "יש דברים שאסור להסכים להם. הוכח שכאשר מדינת ישראל עומדת על דרישותיה, חמאס מתגמש".
1 צפייה בגלריה
("נאום פילדלפי" של נתניהו בתחילת אוגוסט. "כמו שהבלון הזה התנפח, צבר עוצמה וגובה, עכשיו יוצא ממנו האוויר" | צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
התחזית של נתניהו התממשה כמעט במדויק. הוא טעה רק בזיהוי הצד שעומד להתגמש. ישראל התעקשה על הנוכחות במסדרון פילדלפי עד שמשהו או מישהו גרם לה לוותר כאילו כלום על "סלע קיומנו". בנספח להסכם, סעיף 4 סעיף קטן א', נאמר כי "הצד הישראלי יצמצם בהדרגה את הכוחות באזור המסדרון בשלב הראשון בהתבסס על מפות נלוות ועל ההסכם בין הצדדים". המפות האלה מתארות נסיגה ישראלית מרוב-רובו של הציר, זולת כמה נקודות ותחנות התרעה. וזה עוד כלום לעומת סעיף קטן ב', שם נאמר כי "לאחר השחרור האחרון של בני הערובה בשלב הראשון, ביום 42, יתחילו הכוחות הישראליים בנסיגתם (מפילדלפי – ר"ב) וישלימו אותה לא יאוחר מהיום ה-50". וכך, אחרי חודשים רבים של התעקשות סביב פילדלפי, עשה נתניהו פניית פרסה מפוארת מבלי למצמץ.
מסמך הדמים
ההתעקשות להישאר בפילדלפי עוררה הכי הרבה הדים, אבל זו רק אחת מתוך שורה של תנאים חדשים, או חזרה לתנאים ישנים שישראל כבר ויתרה עליהם במתווה המקורי מ-27 במאי 2024, ושנתניהו הורה להוסיף לעמדה הישראלית בסוף יולי 2024, דווקא כשהצדדים היו הכי קרובים להסכם. הוא עשה זאת במסגרת מה שכינה "מכתב ההבהרות", שהיו בו מעט הבהרות והרבה דרישות חדשות שתקעו את המשא ומתן. היו במערכת הביטחון מי שכינו אותו "מסמך הדמים". הם שיערו שהוא יעלה בדמם של חטופים שהיו יכולים להשתחרר ושל חיילים שימשיכו להילחם למען "הניצחון המוחלט".
ולא רק בסוגיית פילדלפי ויתרה ישראל על העיזים שהוכנסו למו"מ. כך, למשל, חזר בו נתניהו ב"מסמך ההבהרות" מהסכמתו בחודש מאי למעבר חופשי של עקורים לצפון הרצועה "ללא נשק", אמירה שבכוונה הושארה מעורפלת, ודרש להקים מנגנון לבדיקת העקורים כדי לוודא שאינם חמושים. אלא שמהנספח להסכם עולה כי ישראל חזרה לנקודה שהיא פחות טובה עבורה אפילו מנקודת המוצא. אם במקור נאמר "בלי נשק", תוך השארת מקום לפרשנויות, בחמאס הבינו את הטריק ודרשו לכתוב "בלי נשק" "ובלי להיבדק". חברה פרטית שתפעל בהסכמת הצדדים תופקד על בדיקת רכבים שיעלו צפונה, אבל בשורה התחתונה – עוד פניית פרסה של נתניהו.
במסמך ההבהרות דרש נתניהו שהפעלתו של מעבר רפיח תיעשה בהסכמה הדדית, מבלי לפרט מה אופייה של ההסכמה. דרישה זו ירדה מהפרק, אם כי עדיין לא ברור – אולי בכוונה – באיזה אופן ועל ידי מי יופעל המעבר. ישראל גם התפשרה והגדילה את מספר מחבלי חמאס הפצועים שיורשו לעבור במעבר רפיח ל-50 איש ביום.
ברשימה שצורפה למסמך ההבהרות דרשה ישראל לשחרר 11 חטופים מתחת לגיל 50 שאותם הגדירה כ"פצועים וחולים", אבל חמאס לא הגדיר אותם ככאלה. עוד סיבה למשא ומתן להיתקע. שניים מרשימת החולים והפצועים נרצחו. נותרו תשעה. ישראל נסוגה לחלוטין מדרישתה לשחרר תמורתם רק אסירים פלסטינים קשישים וחולים, על פי "התעריף ההומניטרי", והיא מסכימה עכשיו שתמורת התשעה ישוחררו 110 מחבלי חמאס שנידונו למאסרי עולם על רצח ישראלים. זאת בנוסף למחיר שכבר נקבע עבור כל חיילת שתשוחרר – 50 אסירים ביטחוניים, מהם 30 שנידונו למאסרי עולם ו-20 שנידונו לעונשים פחותים ושנותרו להם פחות מ-15 שנות מאסר.
בכלל, זהותם ומספרם של המחבלים שישוחררו היא התגמשות ישראלית אחת גדולה: עבור אברה מנגיסטו והישאם א-סייד, שבמתווה מחודש מאי הסכימה ישראל לשחרר תמורתם את 47 משוחררי עסקת שליט שנעצרו שוב, כעת היא מסכימה לשחרר עוד 30 אסירים כבדים תמורת כל אחד מהם. בנוסף, ישראל תשחרר 1,000 עזתים ששהו בישראל עוד לפני מתקפת 7 באוקטובר ונעצרו מיד אחריה אף שלא היו מעורבים בטבח. אם במתווה המקורי מ-27 במאי הסכימה ישראל לשחרר 30 אסירים מגיל 50 ומעלה או חולים (שנותרו להם עד 15 שנות מאסר) תמורת כל חטוף ישראלי בן 50 ומעלה, הרי שכעת ישראל מסכימה לשחרר עבור כל חטוף מבוגר שלושה אסירים שנידונו למאסרי עולם או 27 שהורשעו בעבירות אחרות.
הפצצה שהוטלה ברומא
בשבוע שעבר היינו, הצלם זיו קורן ואני, ביום קרב בג'באליה, שצה"ל עוסק בימים אלו בהכרעתה הסופית והמוחלטת זו הפעם הרביעית. שאלנו חיילים וקצינים, מסמלים ועד מג"דים, כיצד ייראה אותו ניצחון מוחלט. איך יידעו שניצחו את האויב ושאפשר לסיים את המלחמה ולחזור הביתה? איש מהם לא ידע להשיב.
השאלות הללו – מדוע נותרו החטופים בשבי וכיצד ייראה אותו "ניצחון מוחלט" – מקבלות משנה תוקף בליווי מחשבה מעוררת פלצות למקרא המסמכים הפנימיים של צוותי המו"מ, הטיוטות שהוחלפו בין הצדדים בשנה האחרונה, והנספחים והמפות שהונחו על שולחן הממשלה לאישור, מסמכים שחלקו עימנו בכירים משתיים מהמדינות המתווכות ותוקפו בשיחות עם שורת בכירים בישראל ובמזרח התיכון. מהמסמכים הללו עולות באופן ברור שתי מסקנות:
הראשונה – שאפשר היה לחתום על ההסכם כבר לפני חצי שנה ואפילו שמונה חודשים. הפערים היו קטנים, אבל אז צצו כמו פטריות רעל אחרי הגשם דרישות חדשות של ישראל, שעליהן הגיב חמאס בדרישות חדשות משלו, עד שהכל קרס. שמותיהם של ארבעה מתוך ששת החטופים שכמה שבועות אחר כך יירצחו במנהרה כבר היו ברשימות השחרור. וזה עוד לפני שדיברנו על ייסורי השאול שחוו אלה ששרדו, ועל כל החיילים שנהרגו ונפצעו בעזה בחודשים שחלפו מאז.
המסקנה השנייה – מה שאיפשר את החתימה על ההסכם הוא לא התגמשות של חמאס, אולי רק בשוליים, אלא התגמשות משמעותית ביותר של ישראל, כשנתניהו מוותר על רוב אם לא על כל העיזים שהכניס למשא ומתן. ישראל מסכימה לשחרר הרבה יותר אסירים פלסטינים והרבה יותר אסירים כבדים.
במארס 2024 גיבשו ישראל וחמאס את העקרונות המנחים להסכם – אותם עקרונות ואותו הסכם, בשינויים קלים, שנחתם השבוע. לאורך החודשים הללו, מארס עד מאי, הודיע חמאס על נכונותו להגיע להסכם, ואף ויתר על הדרישה לסיום המלחמה כתנאי לכניסה לשלב הראשון. הוא לא ויתר על הדרישה לפינוי ציר נצרים ולמעבר חופשי נטול בדיקות של הפליטים חזרה לצפון הרצועה.
פריצת הדרך אירעה באפריל, כשצה"ל הגיע למסקנה שיצליח להתמודד עם האתגרים הביטחוניים של פינוי ציר נצרים. נתניהו וצוותו סירבו תחילה, אבל תחת לחץ אמריקאי הסכימו בסופו של דבר למתווה שסוכם ב-27 במאי, ובו נאמר כי צה"ל יעזוב את הציר. בנאום פילדלפי טען נתניהו כי "הסכמנו למתווה שהציג הנשיא ביידן". אלא שהייתה זו ישראל שהציעה את המתווה. "נתניהו ניסה לתפוס שתי ציפורים במכה אחת", אומר אותו בכיר במערכת הביטחון. "גם להראות לחלק הימני-קיצוני בממשלה שלא הוא עשה את הפשרות הללו, וגם להגיד לעולם ולציבור שהוא מוכן לפשרות ולוויתורים. למעשה, הוא קיבל את המתווה שלו עצמו".
ב-2 ביולי נתן חמאס את תשובתו, שגובשה למחרת היום על ידי קטאר לנייר אחוד המפרט את הצעות שני הצדדים. בשני סעיפים, אלו הנוגעים לאסירים שישוחררו, עוד הייתה מחלוקת, והקטארים חילקו את העמוד לשני חלקים, מימין ישראל ומשמאל חמאס. למרות זאת היה ברור שזו הנקודה הקרובה ביותר שאליה הגיעו ישראל וחמאס. לשכת נתניהו מיהרה לפסול את תשובת חמאס מכל וכל. וזו אותה לשכה שבימים האחרונים טענה כי חמאס גם סירב להצעה, גם לא ענה לה וגם הכניס בה עשרות שינויים.
ואז הטיל נתניהו את הפצצה שעצרה את הכל: "מכתב ההבהרות" ששיגר עם ראש המוסד דדי ברנע למדינות המתווכות ברומא ב-27 ביולי. חצי עמוד בבולט-פוינטס עם מפות ורשימות "שנועדו לחבל באופן החמור ביותר במשא ומתן ולוודא שלעולם לא יצליח", כדברי אחד מחברי צוות המשא ומתן. למשל ציר נצרים, שישראל נסוגה בה מהסכמתה לגמרי ופתחה שוב לדיון את אופן בידוק העוברים, מעבר רפיח שעלה כנושא חדש, ציר פילדלפי, כמובן, ועוד ועוד קשיים.
נתניהו תקע את המו"מ רק כדי להתקפל לאחר מכן ולטעון דרך עוזריו כי "הדיווחים על 'נסיגה מציר פילדלפי' הם שקר מוחלט. ראש הממשלה נתניהו לא ויתר על מילימטר מהשליטה הישראלית בציר פילדלפי" ולפי תדריך אחר מטעם הלשכה – לא בשום נושא אחר. הוא נותר איתן במקומו בעוד חמאס הוא זה שהתקפל.
על פניו – אף צד לא התקפל. ההסכם עצמו זהה כמעט לחלוטין להצעה הישראלית שנידונה בסוף מאי, ושני הנוסחים נפתחים באותה הצהרה חגיגית: "מטרת מסגרת זו היא שחרור כל החטופים הישראלים האזרחיים והצבאיים ברצועת עזה, בין אם הם חיים ובין אם לא, שנעצרו בכל התקופות, בתמורה למספר שיוסכם על אסירים פלסטינים בבתי הכלא הישראליים והחזרת שקט בר קיימא; הפסקת אש קבועה, נסיגת כוחות ישראליים מרצועת עזה, שיקום עזה, פתיחת מעברי הגבול והקלה על אנשים והעברה". גם ההמשך, למעט שינויים קטנים, זהה לחלוטין למתווה הישראלי של 27 במאי, מה שמעלה את התהייה: למה לא ניתן היה לחתום כבר אז – ולהציל חיים.
ההצהרה והסתירה
ברשימת שאלות שהעברנו לעומר דוסטרי, דוברו של נתניהו, תהינו בין היתר אם אין סתירה בין הסעיפים המפורשים בנספח להסכם לבין הצהרתו של אותו דוסטרי השבוע כי "ראש הממשלה לא ויתר על מילימטר מהשליטה הישראלית בציר פילדלפי". דוסטרי לא הגיב לשאלות, אך זמן קצר לאחר מכן, הפלא ופלא, תודרכו כלי התקשורת בידי "גורם מדיני בכיר" שאמר שמה שכתוב בהסכם לא באמת כתוב שם. "בניגוד לפרסומים המסולפים", קובע הגורם הבכיר, "ישראל נשארת בפילדלפי עד להודעה חדשה".
לשכת ראש הממשלה טוענת בעצם שאי-הגעה להסכם על שלב ב' ו-ג' עד היום ה-42 של שלב א' מבטלת את הצורך של ישראל לעמוד בהוראות ההסכם – כשלמעשה כתוב בו את ההפך המוחלט: המו"מ יימשך גם מעבר ל-42 הימים הראשונים, ואז יתחילו עוד 42 יום, כשביום ה-50 מתחילת השלב הראשון מחויבת ישראל לסגת מפילדלפי. כשבני משפחות החטופים שלא ישוחררו בשלב הראשון משמיעים את זעקתם, אנשי נתניהו אומרים שהוא עושה מאמצים כבירים כדי להביא גם לשחרורם. ולראיה, מדובר על עסקה בשלושה חלקים הכרוכים זה בזה. אך כשמזכירים למקורבי ראש הממשלה את התקפלותו המביכה בנושא שהוא עצמו הפך לקיומי, אז מדובר בעצם רק על הסכם אחד, החלק הראשון, וכל השאר לא מחייב את ישראל.
