אתמול בבוקר פתחה יוכבד ליפשיץ את דלת דירתה בכפר הגמלאים ברמת אפעל. על הדלת היה פתק, כתוב בכתב ידה: 467. היא החליפה אותו לפתק חדש: 468. 468 יום. כך היא עושה כל בוקר וכך תמשיך לעשות עד שאחרון החטופים, החיים והמתים, יחזור הביתה.
שלשום, דקות לאחר ההודעה החצי רשמית על גמר העסקה, דפקתי על דלתה. אנחנו חברים – חברות בת 50 שנה ויותר. ב-7 באוקטובר נחטפה עם עודד בעלה מהממ"ד בביתם בקיבוץ ניר עוז. היא נלקחה למקום אחד; הוא נלקח למקום אחר. שמו מופיע ברשימת ה-33 שאמורים להשתחרר בשלב הראשון. מספרו ברשימה הוא עשר. מה מצבו, לא יודעים: יש חששות; אין ודאות.
לא הייתה חגיגה בחדר. לא פרחים, לא בלונים, רק ראייה מפוכחת, נוקבת, של המציאות. שנה ושלושה חודשים עברו מאז שחרורה מהשבי. היא, אישה בת 86, ארבעת ילדיה ונכדיה הקדישו את מיטב זמנם למאבק לשחרור החטופים. יוכבד, יוכקה, דבקה באמת שלה. הזעם שלה כבוש, מנומק. היא לא מרימה קול, לא מתלהמת. לשקט שלה יש כוח אדיר.
חדר האורחים הצנוע באפעל גדוש בתמונות שקשורות במאבק: המרגשת ביניהן היא תמונת נועם בן הארבע, הקטן ב-11 נכדיה, כשהוא לבוש בטי-שירט עם תמונת סבו. ניצב שם גם תצלום משפחתי בשחור-לבן שניצל מהאש ששרפה כליל את ביתם. על הקיר ציור של שדה שלף, ומאחוריו, ברקע, בתים אדומי גגות של קיבוץ.
את מחשבותיה כתבה במאמר שפורסם אתמול ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet. היא בירכה על העסקה, שאם תתממש במלואה, אמורה להחזיר לכאן את בעלה ועוד 28 מחבריה, חברי ניר עוז. אבל חוסר האמון שלה כלפי מקבלי ההחלטות, מראש הממשלה עד הצבא, רק התעצם. ההפקרה של הקיבוץ ב-7 באוקטובר נמשכה בסירוב של המדינה לקבל אותה ואת נורית קופר שהייתה איתה בשבי. היא הייתה חולה; נורית הייתה פצועה. חמאס רצה להיפטר משתיהן, ללא תמורה, אבל בישראל לא רצו לשאת ולתת. חמאס שיחרר אותן ביום ה-17 לחטיפתן.
"אני מאוד חשדנית, אבל יחד עם זה אני מקווה שאני טועה", כתבה. "ההפגנות לשחרור החטופים חייבות להימשך עד שיחזור החטוף האחרון".
"אני לא יודעת אם הוא חי או מת", כתבה על עודד. "איך אקבל אותו, מה אקבל, אינני יודעת. אני בטוחה שאם הוא חי ובסדר, הוא אומר, קודם שחררו את הצעירים – כל החיים לפניהם. אני אהיה האחרון בתור".
עבודה בעיניים
כאשר החטופה הראשונה תיכנס לג'יפ הלבן של הצלב האדום ביום ראשון, עיניי יתמלאו דמעות. המסע של החטופים והחטופות הביתה, אם יתממש, יציף את החברה הישראלית כולה בים של דמעות – דמעות שמחה, דמעות תודה, דמעות עצב, דמעות זעם. ערוצי הטלוויזיה ימצו את כוס הדמעות עד תומה: השילוב של דמעות, בומבסטיות פטריוטית ושופוני הוא העבודה שלהם.
המשפחות יסגרו אולי מעגל – אם לא מיד, לאחר זמן – אבל בחברה הישראלית שום מעגל לא ייסגר. גם אם הפצע יגליד, הצלקת תישאר; משבר האמון יישאר. הזעם יישאר. נצטרך לחיות מעתה ואילך עם הידיעה שהעסקה שסוכמה השבוע הייתה מונחת בידיה של ממשלת ישראל במאי שעבר, ואולי הרבה קודם. בזמן שנסחב נהרגו חטופים וחלו במחלות גוף ונפש, ועשרות לוחמים נהרגו. ללוחמים ולמשפחותיהם נאמר שנהרגו למען החזרת החטופים, אבל האמת הייתה הפוכה: הם נהרגו כדי לדחות עוד את השלמת ההסכם. ובינתיים עבדה לשכת ראש הממשלה על הישראלים בעיניים, תוך שימוש שקרי במסמכים סודיים.
לאחר שחגיגות ההצלה יסתיימו, והמשוחררים יספרו את סיפוריהם, ניזכר מחדש במחדל של 7 באוקטובר, ניזכר ברוצחים שישתחררו ויחזרו לפעילות, נצפה בחגיגות שייערכו לכבודם בגדה ובעזה ונבין שממשלת ישראל, במדיניות שלה, גרמה למעשה לשיקום חמאס ולחזרתו לשליטה ברצועה. במקום ליצור חלופה, יצרנו ואקום. הרוצחים שישתחררו בשבועות הקרובים ימלאו אותו. קטאר תביא את הכסף. את הנשק יביאו אחרים.
בתהליך אישור ההסכם יש סתירה מובנית: ארצות-הברית, מצרים וקטאר הבטיחו לחמאס שהן ערבות לכך שישראל תיסוג מכל שטחי הרצועה בשלב השני; נתניהו, מנגד, ערב לסמוטריץ' שבמקום לקיים את השלב השני, ישראל תחדש את הלחימה. לתוך הסתירה נכנס העניין האנושי: לאחר שיחזרו הביתה 33 חטופים – רובם חיים בקושי, מיעוטם מתים – יהיה קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי, לוותר על האחרים. בנובמבר 2023 התרגיל עבד; הוא לא יעבוד הפעם.
ועוד סתירה: מתנגדי העסקה מימין מתלוננים עכשיו שהעסקה חלקית – היא לא מקיפה את כל החטופים. אכן, עדיף היה לעשות עסקה כוללת. אבל הם, שמתנגדים לתמורה שתשלם ישראל בעסקה חלקית, בוודאי יתנגדו לתמורה שתשולם בעסקה כוללת. הם עובדים על שומעיהם.
אנה תלכי מרים?
כאשר יסופר סיפור המשא ומתן במלואו, אנחנו עשויים לגלות שראש ממשלת ישראל, שהצליח לאטום את ליבו מול סבלם של החטופים ומול זעקת משפחותיהם, התכופף בגלל הפחד מזעמו של אדם אחד, דונלד טראמפ שמו. הדרמה של הימים האחרונים, הקריטיים, במשא ומתן נולדה מהלחץ שלו. המעורבות של טראמפ בהבשלת העסקה היא חידה. אין בינתיים הסבר למניעים שלו, לעוצמה שהשקיע ולבהלה – המבורכת בדיעבד – שאחזה בראש ממשלת ישראל. יש לי השערה, שמתבססת על שמועות, לא יותר. אנסה להרחיב.
בגוש הימין יש פוליטיקאים, אולי גם עיתונאים, שמתארים את טראמפ כאוהב גדול של ישראל והעם היהודי. ספק אם הם עצמם מאמינים בדבריהם. אנחנו יודעים היום על טראמפ יותר ממה שידענו לפני שמונה שנים, כשנבחר לראשונה. הוא אדם שמשדר עוצמה, גם עוצמה פיזית. הוא נרקיסיסט שמרוכז אך ורק בעצמו. הוא בדלן שמאוהב במלחמות רטוריות אבל נרתע ממלחמות ממשיות; והוא איש עסקים שמקדש עסקאות באשר הן: לא חזון, לא ערכים, לא בני אדם – ניצחון, תהילה, כסף.
בקדנציה הראשונה שלו הוא הכיר בירושלים כבירת ישראל ובסיפוח הגולן. על פי מה שדווח אז, הוא עשה זאת בהשפעת המיליארדר שלדון אדלסון, שתרם 100 מיליון דולר לקרן הבחירות שלו. השלב הבא היה אמור להיות סיפוח חלקים של הגדה. הוא הומר בעסקה נוצצת יותר – הסכם הנורמליזציה עם האמירויות.
ושוב היו בחירות, ושוב נזקק טראמפ למגה-תורמים. הגדול ביותר היה אילון מאסק; מרים אדלסון הייתה השנייה. התרומה שלה הופכת אותה לישראלית המשפיעה ביותר על הממשל האמריקאי. לא נתניהו, לא דרמר – מרים אדלסון.
והנה חידה: בכל סוגיה שמעסיקה נשיא אמריקאי, טראמפ נכנס לבית הלבן ככובש זר, לא כממשיך. הוא מבטיח לסכל את ההחלטות של ביידן ובז לחזון שלו. המינויים שלו מבשרים הפיכה, לא חפיפה. רק בנושא אחד הוא נרתם להמשיך את מאמצי קודמו: החטופים בעזה. למה? "פעלנו כצוות אחד", אמר ביידן שלשום. לאחר ששליחיו של ממשל ביידן לא הצליחו לשכנע את נתניהו לחתום על העסקה, הגיע לירושלים שליחו של טראמפ. הוא הבהיר לנתניהו למה מצפה טראמפ, וזה הספיק.
אם ההשערה שלי נכונה, יש ממד אירוני לדרמה שמתרחשת לעינינו: כספה של מיליארדרית ימנית מאלץ ראש ממשלה ימני להגיע לעסקה שמטלטלת את גוש הימין. אבל למה לגמד באירוניה החלטה צודקת: תבורך אדלסון ויבורך טראמפ.
בלובי המתנחלים משוכנעים שהתחנה הבאה במסעו של טראמפ לליבו של הימין הישראלי היא סיפוח הגדה: מרים תמליץ; טראמפ יאשר. ניסיון העבר מצווה ספקנות: סעודיה היא השקעה הרבה יותר אטרקטיבית. ג'ארד קושנר, חתנו של טראמפ, קיבל מקרן ההשקעות של הממלכה מיליארדים. קושנר בישל את הסכם הנורמליזציה עם האמירויות; הוא יידע לבשל גם את ההסכם השני.
יש שקר ויש שקר
אלוף (בדימוס) אורי שגיא היה חמש שנים ראש אמ"ן. הוא גדל בגולני, מטוראי בסיירת עד מפקד החטיבה. היום הוא מגדל זיתים בנחלה שהורישו לו הוריו בכפר ביאליק, מובלעת חקלאית קטנה בין קריית-אתא לקריית-ביאליק. בשבוע שעבר נסעתי אליו. הוא כיבד אותי בקפה ובזיתים מפרי נחלתו, אבל לא זאת הייתה מטרת הנסיעה. ביקשתי לדבר איתו על גולני.
פרשת נפילתו של גור קהתי, לוחם בחטיבה, השקרים שקדמו למותו והשקרים שבאו לחפות על נסיבות מותו אחר כך, מטרידים את שגיא מאוד. הם מטרידים גם כמה מעמיתיו, מפקדי החטיבה בעבר. שגיא ביקש להיפגש עם המח"ט, אל"מ עדי גנון. לאחר שלא קיבל תשובה, פנה לאלוף פיקוד הצפון, אורי גורדין. הפגישה עם המח"ט נקבעה ליום ראשון, 26 בינואר. שגיא מתכוון להגיע אליה עם סוללה של מפקדי החטיבה בעבר, ביניהם יהודה גולן, אילן בירן, משה קפלינסקי, גבי אופיר ועוד.
הפרשה, והטיפול של הצבא בה, קורעים את החטיבה מבפנים. הפרטים נדונו כאן בהרחבה: אזרח, זאב ארליך, נכנס ללבנון בהתחזות. רמ"ט גולני, יואב ירום, פרס עליו את חסותו. ארליך ביקש לסייר במבצר עתיק; חיילים נקראו לאבטח אותו. בסיור, למעשה טיול, נהרג לוחם מגדוד 13, גור קהתי, נהרג ארליך ונפצעו שניים. אחר כך שיקרו להורים. התחקיר לקה בחסר והוקפא. מצ"ח חוקרת את הפרשה זה חודש וחצי, בינתיים בלי תוצאות.
112 לוחמים איבדה חטיבת גולני במלחמה הנוכחית. זה מספר שקשה לעכל אותו.
למד אותי על גולני, ביקשתי משגיא.
"לפני שנים עשו סקר שבדק איך לוחמים מגדירים את הזהות שלהם בצבא", אמר. "בצנחנים הם נתנו את מספר הגדוד; בנח"ל את שם הגרעין. בגולני הם אמרו, גולני.
"התפיסה הייתה שגולני היא החטיבה של עם ישראל – שאליה באים כולם. חיילים משכבה סוציו-אקונומית גבוהה חייבים ללמוד לדבר עם חיילים משכבה נמוכה, ולהפך. בהתחלה זילזלו בחטיבה. אחר כך באו המבצעים, והגאווה".
בצבא תמיד שיקרו ועיגלו פינות וכיסו תחת, אמרתי. מדוע הפרשה הנוכחית מטרידה אותך?
"יש שקר ויש שקר", אמר. "אנחנו פחדנו לא לדווח אמת. הדור שלי בגולני ידע לשקר אבל ידע איפה האמת. הביטוי שלי הוא לשים את הרף במקום הנכון. לא כולם עוברים את המינימום האולימפי בקפיצה לגובה, אבל יש מי שמציב את הרף. אמרתי את זה על גדי איזנקוט כשהגיב כרמטכ"ל על פרשת אלאור אזריה – איזנקוט הציב את הרף".
הוא סיפר על פרשה שהייתה בתקופתו של כוכבי כרמטכ"ל. קצין הסתבך בנסיעה של שיירת האמרים בכביש בין-עירוני ושיקר בעדותו. המח"ט היה שי קלפר, היום תת-אלוף. הוא איפשר לשגיא ולעמיתו יודקה פלד, מוותיקי גולני, לתחקר את המפקדים. זה לא היה בתקופתי, אמר לשגיא.
השניים הלכו לרמטכ"ל. "אמרנו לו, אתה יכול להשתמש בפרשה הזאת כדי להכתיב נורמות בצבא. טעויות תמיד היו, אבל נורמות הן בעיה. כוכבי לא עשה כלום.
"אני מסתכל על מה שקרה עם גור קהתי: הלב נחמץ. אני שואל, האם זה אירוע בודד או תהליך? יש שלושה שלבים שבהם אתה רואה שצבא מתחיל להידרדר. השלב הראשון הוא כשאין הלימה בין מה שצריך להיות למה שיש; לא מקיימים כוננות עם שחר; טנקים נוסעים בלי תחמושת. השלב השני הוא יוהרה: שאננות, רשלנות. יודעים מה צריך לעשות אבל לא עושים. בשלב השלישי כבר לא יודעים מה צריך. למחנה הצבאי שהקימו סמוך לנחל עוז קראו מוצב, למרות העובדה שהוא לא היה מוצב: חיילים וחיילות ישנו שם בפיג'מות".
בצמרת הצבא מסתכלים על הלשעברים ולא מבינים את המהומה. הייתה טעות טרגית – למה עושים ממנה עניין. החטיבה שילמה מחיר כבד במלחמה, צריך להניח לה. מה גם שבכל החטיבות הסדירות יש מחסור כבד בכוח אדם. קצינים ולוחמים מתוחים עד הקצה, מותשים. אין להם כוח לחקירות.
אבל אחד ממפקדי החטיבה הוותיקים, המוערכים, שלא יגיע לפגישה עם המח"ט, אמר לחבריו בפשטות, "אני הייתי מדיח את כולם".
