טרול // מיכל הבורצקי } תרגום: פאר פרידמן } פרדס } 204 עמ'
הטקסטים המפחידים של התקופה הם לא ספרי אימה. כמעט ההפך: המציאות על מוראותיה עושה חשק להתכרבל בזרועותיו המגוידות של רוצח סדרתי מדומיין. מהעמוד הראשון של 'טרול', ברור לנו שאנחנו שרויים עמוק במדמנת הכאן והעכשיו, וזה לא נעים. 'טרול' עוסק באחת התופעות המערערות שסביבנו: תמנון רב-זרועות וחסר מוסר שמטרתו שימוש בתקשורת ההמונים וברשתות החברתיות לצורכי שיבוש דמוקרטיה, זה המכונה אצלנו "מכונת הרעל".
הזמן: העתיד הלא-רחוק, אחרי ארוע-שבר קולוסלי המכונה "המלחמה ההיברידית" ובזמן "מלחמת המידע". המקום: מדינה במזרח אירופה, הנתונה תחת שלטונו של "הרייך" (אין הכוונה לרייך הגרמני אלא לגוש האנטי-מערבי המונהג על ידי רוסיה). המספר גר בעיר שנקראת חור שחור, או בפשטות "חור". "חור" הייתה עיר גדולה ועתיקה עד ש"המנהיג האב" הרס את רובה, כדי שלא יהיו בה מקומות מסתור למפגינים: "ממילא כבר אסור היה להפגין. לכאורה אזלו הסיבות". מה עוד עולל המנהיג האב? "הוא שלט בשידור הציבורי וניצל אותו לטובת תעמולה פוליטית... הוא הקים משמר גבול יוצא מן הכלל... הוא הכריז כי יגן עלינו מפני ההמונים הצובאים על הגבולות, כי אצלנו החיים טובים מכל. אצלנו, בארץ עם כוח העבודה המצומצם ביותר, עם תקציב הבריאות הקטן ביותר, ועם רמת השחיתות הגבוהה ביותר ביבשת". המנהיג-הבן שעלה אחריו אמנם לא התעלה לדרגתו של אביו, אבל "שיקר לעיתים קרובות כל כך, שאיש לא ידע מתי הוא משקר ומתי לא". בחסותה של רפורמה כלכלית, גזלה המדינה מהאזרחים את חסכונותיהם. הסביבה גם היא נהרסה: האוויר הפך לא ראוי לנשימה עקב תעשייה לא מפוקחת, מהמים אסור לשתות, אבל "הפריווילגים היו מקבלים הקצבה בקנקנים". המדינה מבודדת, מוקפת חומות משוכללות ומצלמות תרמיות: "לרוב בונים גדרות בגלל מישהו אחר, אבל בסוף הן משמשות נגד התושבים עצמם". תקוות, אם היו כאלה, מתבדות: מותו של המנהיג הבן וקריסת משטרו לא משנים שום דבר, גם לא הבחירות: "לראשונה הצביעו באופן אלקטרוני — כנראה כדי שאפשר יהיה לגנוב קולות מהר יותר... לתפקיד השר לאיכות הסביבה מונה מכחיש משבר האקלים. את משרד הרווחה נתנו לאוליגרכים. את משרד הבריאות לקחה מנהלת מפעל לתרופות הומיאופתיות ולוחמת נגד חיסונים. בראש משרד החינוך עמד אדם שלא סיים שום אוניברסיטה, וגם סירב להכיר בהן. את משרד הביטחון הוביל פרנואיד שהפיץ פייק ניוז". לסיכום: "הפוליטיקה הפכה אבסורדית יותר ויותר".
בעיצומה של מגפת חצבת, הגיבור החולני — קורבן של הסביבה המזוהמת, מערכת הבריאות הקורסת וחוסר האמון של משפחתו ברפואה קונבנציונלית וחיסונים — מגיע לבית חולים: מבנה קורס ומטונף. הוא שוקע בעולם שכולו ספרים, סרטים ואינטרנט. הוא בתול ושמן ובודד להחריד עד שהוא פוגש את יוהנה: נרקומנית של הרואין ושל ספרות. יחד, האינסל והנרקומנית, ינסו להציל את הדמוקרטיה ואת האמת מציפורני מכונת הרעל, על ידי שימוש בנשק שלה עצמה. הם מוצאים עבודה כטרולים מקצועיים אצל אדם ששמו ואליס (כנראה במחווה לפיליפ ק' דיק). ואליס הוא מה שפעם קראו יועץ אסטרטגי. הוא מחזיק שלושה כלבים גדולים, מכור לכושר ונמנע מגלוטן. משנתו: "מרחב הלחימה העיקרי הוא המחשבה האנושית. תנצח בה – ובשדה הקרב יישאר רק להשלים את המשימה". סוכנות הטרולינג הנחשבת שבראשה הוא עומד מתוארת כ"פנאופטיקון מוזר". הטרולים הם חבורת ווירדוז, למשל, אישה בת 65, שמאשימה ברחבי האינטרנט בני מיעוטים בכל מה שרע במדינה ומרבה להשתמש בסימני קריאה; או "הפילוסוף", שמסרב אפילו לקבל שכר על עבודתו כטרול ומקדם את התמהיל המוכר של ניאו-נאציות וניו-אייג'יזם, ארוזים באמרות כנף, כך ש"בהשוואה אליו, גם פאולו קואלו נשמע כמו דוסטויבסקי".
כסאטירה, 'טרול' פרוע ומצחיק מחד, וכבול במידה רבה למסריו מאידך. כדיסטופיה, חסרונו המרכזי הוא שב-2017, שנת יציאתו לאור, עוד לא ידענו מה בינה מלאכותית יכולה לעשות. מיכל הבורצקי, יליד 1976, הוא סופר וקולומיסט סלובקי פורה, שהרבה לכתוב על כלכלה ופוליטיקה, פופוליזם ושחיתות בסלובקיה הפוסט-סובייטית. 'טרול' שלו הוא, במובנים רבים, '1984' של ימינו, והוא מעלה את השאלה: האם אפשר בכלל לכתוב דיסטופיה פוליטית בלי לכתוב שוב את '1984'? התשובה היא כנראה לא. הנבואה, או ליתר דיוק הניתוח של אורוול, היה כה שלם ומדויק, שאי-אפשר ואין טעם לנסות. האם אנחנו מצווים בכל דור ודור לכתוב שוב את '1984'? כאן התשובה היא דווקא כן: אמצעי התעמולה ההולכים ומשתכללים ראויים לתשומת לב מחודשת, וקוראים צעירים שיתקשו עם '1984' עשויים בהחלט ליהנות מ'טרול', בין היתר בזכות התרגום הטבעי, העדכני ונטול הפדיחות של פאר פרידמן — עניין הכרחי כשמדובר ביצירה רווית רפרנסים, סלנג ושירי ראפ מגויסים.
אחת הבעיות של תקופתנו היא חוסר היכולת ליצור בה יצירה בעלת ערך ספרותי משמעותי. הבורצקי יודע את זה בעצמו, והוא שם בפיה של יוהנה את המסקנה של הביקורת הזו ממש: "הייתי רוצה; אבל כבר אי-אפשר לכתוב כמו פעם. יש לנו מציאות מדומה, מכוניות מעופפות, ננו-טכנולוגיה וחיות משובטות. המציאות עלתה על כל בדיה מדעית. המדע בדיוני כמו האמנות. הספרות כבר המציאה את עצמה. עכשיו צריך ליצור מציאות". •
