לך // יונתן ברג } אפרסמון } 128 עמ'
אולי צריך להתחיל לקרוא את הספר הזה מהסוף. אבל נתחיל בהתחלה.
דניאל, גיבור 'לך', הוא דילר קטן של קנאביס. כשם הספר, דניאל הולך. "הדרך היא העניין, רעים-אהובים. שום דבר רע לא נותר אחרי שעה הליכה". הספר מתחיל בירושלים. מגיא בן הינום הולך דניאל לכנסיית הקבר, ומשם לרחבת הכותל המערבי ולשוק מחנה יהודה (לשם הוא נוסע ברכבת הקלה), מהתחנה המרכזית בירושלים הוא נוסע באוטובוס לתחנה המרכזית בתל-אביב, ושם הולך לאלנבי ולרוטשילד ולכיכר הבימה ומשם לישיבה לחוזרים בתשובה ומפגש משוררים בבית קפה והפגנות בעד ונגד, וסוף-סוף הוא מגיע ליפו ולים.
דניאל הולך ומדבר ומתאר כל מה שרק רואות עיניו (ובעיקר נשים יפות, שהרי "הארוטיקה היא עילת הקיום וסיבתו", ו"היופי, רק הוא יכול לעזור לנו"). אבל גם כשהוא הולך אחרי נערה יפהפייה הוא נעצר כדי להתקין לעצמו ג'וינט נוסף, "מנחה לאלים צמאי הדם". הרגליים שלו הן "צמד הסוסים הנאמן, האוכל את מספוא האוויר בתיאבון", והדלק של המוח שלו הוא העישון — קנאביס רפואי, חשיש וגראס בדואי.
דניאל הולך בלי יעד וההליכה היא היעד. לכל אדם יש את המשקולות המכבידות על הליכתו, והמשקולות של דניאל הן "מה שראיתי בגבעה הצרפתית ואחר כך בג'נין". ועליהן נוספו המחלה של אביו ומותה של אמו. לקנאביס מיוחסת פגיעה בזיכרון, וזה בדיוק מה שדניאל רוצה להשיג. דניאל מאחל לפרצופים הקודרים שהוא רואה, "לו רק יפסעו לכמה שעות על המשטח הקריר והצונן של היעדר הזיכרון! אותו מקום שאני משתדל בכל הכוח להגיע אליו".
לא רק שדניאל לא מבקש להגיע לשום מקום, ההתעקשות שלו ללכת היא יעד בפני עצמו, והוא בורח בכל פעם שעולה סכנת ההיקבעות במקום. היעד היחיד הוא מבט בבני אדם, ולכן הוא נוסע מירושלים לתל-אביב באוטובוס ולא הולך ברגל, שהרי מה הטעם ללכת אם אין בני אדם להביט בהם.
מתבקש להשוות את 'לך' ל'מוסקבה פטושקי', ספרו המופתי של ונדיקט ירופייב, שבו המספר נוסע ממוסקבה לפטושקי ומספק לקוראיו מתכונים לקוקטיילים ביתיים, סיפורים ומבט חודר, מצחיק מאוד ומדכא מאוד על רוסיה הסובייטית. גם דניאל מתדלק את עצמו ומספק מבט משעשע על נתחים בחברה הישראלית, אולם בשונה מווניצ'קה, בן דמותו של ירופייב, דניאל לא מרשה לעצמו להביט, לא באמת, וכמעט עד הסוף גם לא מרשה לעצמו להתעצב.
'לך' הוא ספרו העשירי של יונתן ברג, הספק מכובד מאוד. תאוות המסע והנדודים בולטת כנושא שמעסיק את ברג ומושך אותו. הוא כתב ספרי שירה, רומנים, ממואר וספר מסעות, ואולי הצו 'לך' מכוון גם כלפי עצמו — לכתוב עוד ועוד. נדמה שהציווי 'לך' שולט לא רק במספר אלא גם בסופר שמכוון את דרכו. יש בכך קסם רב, כאשר סופר נכנע לתאוות ההליכה של המספר, של הדמות שברא, ומאפשר לה לשלוט בו. אבל בכמה מקומות, אולי עדיף לו ברג היה כופה על גיבורו לעצור. ב'מוסקבה פטושקי' עולה מבעד לצחוק המתגלגל המציאות הטרגית שבה חי האלכוהוליסט ברוסיה הסובייטית. ב'לך' ברג פותח כמה מקומות לכך אולם ממהר לכסות עליהם, ואנחנו נדחפים הלאה וקדימה. וכך, למרות היופי והשעשוע, בחלקים גדולים מהספר נותרתי עם תחושה של חוסר סיפוק.
ואולי, אולי זה מה שניסה ברג להשיג — להותיר בקורא לא רק את ההנאה שבהליכה ובמבט, אלא גם את תחושת חוסר הסיפוק שמתלווה לתנועה המתמדת, שהרי בסוף הספר עוצר סוף-סוף המספר ושואל את עצמו (ובמובלע את הקורא), "האם הייתה עין שראתה אותי היום. את חולצת הטריקו הרפויה והדהויה, את הסנדלים השחוקים ואת השיער החום, ארוך ומדובלל? הבטתי ללא הרף ולכל כיוון, אבל האם הייתה עין שהחזירה מבט?"
ואם כך, 'לך' הוא מה שקורה בהיעדר עין כזו (בהיעדר אב ואם וחבר ובת זוג), ובפרקים האחרונים והיפים של הספר מנסה דניאל לגלות מה אפשר לעשות בהיעדר עין כזו, כאשר כל ההצדקות הקיומיות והתיאורטיות נשמטות, והאם האדם יכול להספיק לעצמו. •
